טהרות, פרק ו, משנה ז. הפרק כולו עוסק בהגדרת המקומות: אלו נחשבים רשות הרבים ואלו נחשבים רשות היחיד, שהרי ספק טומאה ברשות הרבים טהור וברשות היחיד טמא. עניין שכבר עלה לפנינו הוא שמקום אחד יכול להיות בעל שתי הגדרות בעת ובעונה אחת: רשות היחיד לעניין שבת ורשות הרבים לעניין טומאה. הטעם הוא ששתי המערכות בנויות על יסודות שונים: רשויות הטומאה נלמדות מפרשת סוטה, ולפיכך העיקר הוא ההסתר ולא הבעלות והמחיצות. מקום מוצנע הוא רשות היחיד, ומקום שרבים נכנסים ויוצאים בו הוא רשות הרבים, שהרי אין זה מקום שאישה יכולה להיחשד בו בזנות. משנתנו מוסיפה ומלמדת שמקום אחד עשוי להחליף את הגדרתו לפי עונות השנה.
הבקעה
"הבקעה": הבקעה, אותו מרחב מוכר של שדות פתוחים העולה ונשנה בכל הש"ס. המשנה קובעת שדינה תלוי בזמנה של השנה.
"בימות החמה, רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה": בימות החמה, כשהכול יוצאים לשדות לזרוע ולעבוד, הרי היא רשות היחיד לעניין שבת ורשות הרבים לעניין טומאה. ויש לשים לב שהמונח רשות היחיד נאמר כאן בהשאלה, שכן מדוקדק הדבר ששטח כזה הוא כרמלית, שהחכמים דנו בה כרשות הרבים לעניין שבת, אף שמן התורה אינה רשות הרבים. אבל לעניין טומאה הרי היא רשות הרבים ממש, שהרי שדה שפועלים רבים מהלכים בה אינה מקום מוצנע ומוסתר כלל.
"ובימות הגשמים, רשות היחיד לכך ולכך": אבל בימות הגשמים הרי היא רשות היחיד לזה ולזה. לעניין שבת הדבר פשוט, ועכשיו הוא נכון גם לעניין טומאה וטהרה, שכן בעונה זו אין רבים יוצאים לעבודת השדה, והבקעה נעשית מרחב ריק ומוצנע, שדינו כרשות היחיד.
נמצא שאותה בקעה עצמה מולידה דינים הפוכים בספק טומאה, הכול לפי לוח השנה: בחודשי החמה הספק נפתר לקולא, כרשות הרבים, ובחודשי הגשמים הוא נפתר לחומרא, כרשות היחיד.