טהרות, פרק ה, משנה ז. הפרק שלנו עוסק כל העת במקרים של ספק טומאה, והמשנה הזאת מעמידה כמה מהם זה בצד זה: אדם שיושב או ישן בשטח פתוח, חשוף לכל מי שעובר שם, וצריך אחר כך לברר מה מצבו. המשנה מציגה שלושה מקרים נפרדים, וכל אחד מהם נפסק לפי כלל אחר.
המקרה הראשון: "מי שישב ברשות הרבים ובא אחד ודרס על בגדיו, או שרקק ונגע ברוקו", כלומר אדם יושב בדרך הרבים, ואדם אחר עובר ודורך על בגדיו, או שאדם רקק ואותו יושב נגע ברוק. שתי חשיפות שונות, והמשנה פוסקת בהן אחרת.
בעניין הרוק: "על רוקו שורפין את התרומה", תרומה שאדם זה נגע בה נשרפת. אף שאין לנו מושג של מי הרוק ומה היה מצבו של אותו אדם, ברוק נוהגים לחומרה. בפרק הקודם פגשנו רשימה של ספקות שההלכה מחמירה בהם, ורוק ספק שנמצא ברשות הרבים היה אחד מהם, שהרי רוקו של זב מטמא.
ובעניין הבגד: "על בגדיו הולכין אחר הרוב", כאן איננו מניחים מיד את הגרוע ביותר אלא הולכים אחר הרוב. מי מרכיב את אוכלוסיית העיר הזאת? אם הרוב זבים וזבות, מי שדרך על הבגדים מוחזק כאחד מהם, והבגד טמא מדרס. אם הרוב טהורים, הבגד נשאר טהור.
המקרה השני: "ישן ברשות הרבים ועמד", אדם נמנם בדרך הרבים ואחר כך קם. אין בידו שום מידע: הוא אינו יודע אם מישהו דרך עליו, נשען עליו או עבר מעליו בשעה שישן. כיצד הוא בודק את עצמו? "כליו טמאין מדרס, דברי רבי מאיר", רבי מאיר סובר שבגדיו טמאים מדרס, שכן במקום ציבורי מסתבר להניח שמישהו נגע באדם ישן השוכב בדרך. "וחכמים מטהרין", חכמים מקלים ומטהרים אותו, משום שזה ספק טומאה שנולד ברשות הרבים, והכלל הוא שספק ברשות הרבים טהור.
המקרה השלישי מהפך את שתי הדעות, וזה בדיוק מה שעושה אותו כל כך מלמד. "נגע באחד בלילה ואין ידוע אם חי אם מת", אדם נתקל בלילה במי ששוכב ברשות הרבים ונגע בו, בלי שיחה ובלי אפשרות לדעת אם האדם חי וישן שינה עמוקה או שהוא כבר מת. "ובשחר עמד ומצאו מת", כשהאיר הבוקר מצא אותו מת. כלומר הוא נגע בגוף שאפשר שהיה כבר מת בשעת הנגיעה ואפשר שלא. "רבי מאיר מטהר, וחכמים מטמאין".
שני כללים שכבר למדנו מתנגשים כאן. רבי מאיר מטהר, שהרי כל הספק נולד ברשות הרבים, וספק טומאה ברשות הרבים טהור. חכמים מטמאים מכוח כלל אחר: "שכל הטומאות כשעת מציאתן", כל טומאה נידונה לפי הרגע שבו מצאנו אותה. איננו משחזרים את ההיסטוריה לאחור ואומרים שאולי קודם היה המצב אחר. זהו אותו כלל שפגשנו שוב ושוב בפרק הקודם: החבית מכוסה עכשיו, ולכן אין תולים שהייתה פתוחה קודם; הדבר נמצא כאן, ולכן אין מדמים לו מקום קודם. מה שמצאנו הוא מה שמניחים, עד שתבוא ראיה אחרת. וכאן, האיש נמצא מת בבוקר, ולכן מחזיקים אותו כמת גם בשעת הנגיעה.
יש גרסה אחת שבה חכמים נסוגים. נניח שהאיש נראה חי עם רדת הלילה, ורק לאחר מכן, באמצע הלילה, נגע בו מישהו בלי לדעת אם הוא עדיין חי, ועם עלות השחר נמצא מת. במקרה כזה חכמים מודים לרבי מאיר ומטהרים את הנוגע, שהרי כאן יש לנו חזקה קודמת של אדם חי להישען עליה.
וההלכה במשנה שלנו כדברי חכמים.