טהרות, פרק ג, משנה ז. חלק זה של הפרק עוסק במקרי ספק בדיני טומאה וטהרה, ובעיקר בכלל שנאמר מיד לפני משנתנו: "כל שאין בו דעת לישאל, ספיקו טהור". מי שאין בו דעת להישאל על מצבו, ספיקו נפסק לצד הטהרה, שכן מחמירים בספק רק כאשר הספק נוגע למי שהיה יכול לספר לנו מה אירע באמת. משנתנו מראה את הכלל הזה בפעולה, תחילה בתינוק ואחר כך, באופן מפתיע, בחמור.
התינוק והשושנים
המשנה מלמדת: "תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו", תינוק שעד כה היה לנו כל טעם להחזיקו בטהרה, נמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו. (כנראה שבעולמה של המשנה תינוק המשחק בצד בית הקברות היה מחזה שכיח למדי.) אנו מסתכלים בסביבה ומבחינים בדבר מטריד: "ואין השושנים אלא במקום הטומאה", המקום היחיד שבו גדלות שושנים כאלה בכל האזור הוא בתוך בית הקברות עצמו.
מכאן נולד ספק. אפשר שהתינוק נכנס לבית הקברות, ליקט את השושנים בעצמו, ונטמא בכך, שהרי הנכנס לבית הקברות נטמא. ואפשר שאדם גדול נכנס, ליקט את הפרחים, נטמא הוא עצמו בכך, יצא ונתן אותם לתינוק, ובאופן זה התינוק לא נכנס כלל ונשאר טהור.
ההכרעה היא "טהור", והמשנה מוסיפה את נימוקה: "שאני אומר, אחר ליקט ונתן לו". הלשון שאני אומר מבטאת שיש לי רשות להציע גירסה אחרת של המעשה: אדם אחר הוא שליקט ונתן את הפרחים לתינוק. וכיוון שתינוק קטן הוא בכלל אותם שאין לדרוש מהם עדות, שאין לשאול אותם שאלה ואין לקבל מהם תשובה, ההלכה מתירה לנו לבחור בין שתי גירסאות סבירות של המעשה ולסמוך על הגירסה שלפיה נשאר התינוק נקי מטומאה.
החמור בין הקברים
המשנה ממשיכה במקרה מקביל: "וכן חמור בין הקברות". זו דוגמה חשובה, שכן היא מוציאה את הכלל מעולמם של בני אדם לגמרי ומחילה אותו על בריה שברור שלעולם אין לשאול אותה ולעולם אינה יכולה להשיב.
חמור הלך בין הקברים, והוא טעון באוכפו, בשקו ובכל מה שהוא נושא. על הבהמה עצמה אין מה להאריך; היא עברה בבית הקברות ומוחזקת טמאה. אבל מה בדבר הכלים שעל גבה? האם נגעו בדבר טמא? האם נכנסו תחת אותו אוהל עם מקור טומאה? אין לנו דרך לדעת, ואפשר לבנות את הסיפור לשני הכיוונים.
לפיכך פוסקת המשנה "כליו טהורין", הכלים שהוא נושא נשארים טהורים. מאחר שאין את מי לשאול על מה שאירע, ושתי גירסאות של המעשה פתוחות לפנינו במידה שווה, אנו רשאים להכריע את הספק לצד הטהרה.
שני חלקי המשנה מלמדים אותו לימוד. כאשר נולד ספק טומאה סביב מי שאין בו דעת לישאל, בין תינוק קטן ובין בהמת משא, אין התורה מותירה אותנו משותקים. מותר לנו לומר שאני אומר, להציע את השחזור הפוטר, ולפסוק טהור.