טהרות, פרק י, משנה ז. הפרק כולו עוסק בעולמם של הגת ובית הבד: הענבים והזיתים, הגתות והבורות, וכל אותם מצבים של טומאה וטהרה המזדמנים באמצע עונת המסיק והבציר. משנתנו עוסקת בתקלה מעשית מאוד. אדם מרוקן את בור היין שלו וממלא חבית אחר חבית מן היין שנאסף בו, ובאמצע המלאכה הוא מוצא שרץ מת. מה נטמא, ומה נשאר בטהרתו?
היכן נמצא השרץ
פותחת המשנה: "הזולף את הבור, נמצא שרץ בראשונה, כולן טמאות". המרוקן את היין מן הבור ונמצא השרץ בחבית הראשונה ממש, כל החביות טמאות. הואיל והשרץ נתגלה בתחילת המלאכה, אנו תולים שבא מן הבור עצמו, שהבור היה טמא, ולפיכך כל מה שנשאב ממנו לאחר מכן טמא אף הוא.
"באחרונה, היא טמאה וכולן טהורות". אבל אם נמצא השרץ בחבית האחרונה, היא בלבד טמאה וכל השאר טהורות. כאן אין לנו רשות למשוך את הטומאה אחורה. אין אנו בודים לשרץ עבר ומדמים שהיה צף שם מתחילה, אלא מניחים שהגיע רק בסוף, וכל החביות הקודמות עומדות בטהרתן.
אימתי אמורים דברים
"אימתי? בזמן שהוא זולף בכל אחת ואחת". שואלת המשנה מתי נאמר דין זה, ומשיבה: כשהוא ממלא כל חבית וחבית בפני עצמה, ישירות מן הבור. לכל חבית יש זיקה מיידית משלה אל יין הבור, ולפיכך מקומו של השרץ מלמד אותנו משהו על הבור.
"אבל אם היה זולף במחץ, נמצא שרץ באחת מהן, היא טמאה בלבד". אבל אם היה שואב את היין במחץ, כלי שאיבה גדול שממנו היה מערה לתוך החביות, ונמצא השרץ באחת מן החביות, אותה חבית בלבד טמאה. הואיל ויש שלב מתווך בתהליך, אנו תולים את השרץ בכלי השאיבה ולא בבור, ושאר החביות אינן נפגעות.
בדיקה וכיסוי
שוב מצמצמת המשנה את המקרה: "אימתי?" באילו נסיבות נאמר אותו דין אחרון? רק כשזהירותו של הפועל הייתה חלקית. או שבדק את החביות והשאירן פתוחות ("בודק ולא מכסה"), שאף שהיו נקיות בשעה שהתחיל היין להיכנס לתוכן, יכול היה שרץ ליפול לתוכן אחר כך; או שכיסה אותן בלי שבדק קודם לכן ("מכסה ולא בודק"), ואין בידו להעיד על מצבן לפני שהגיע היין. בשני המצבים נותר פער בתולדותיה של החבית, ואפשר לתלות את השרץ באותה חבית או במחץ ולא בבור, ולפיכך אין הטומאה מתפשטת הלאה.
"היה בודק ומכסה": אבל אם עשה את שניהם, בדק כל חבית וחבית ואחר כך סתם אותה כך שלא יוכל דבר להיכנס לתוכה, השתנתה התמונה כולה. עתה, כשנמצא שרץ, אין במה לתלות. לפיכך: "נמצא שרץ בחבית, הכל טמא". נמצא השרץ באחת החביות, הכל טמא, שהואיל וכל החביות נבדקו ונסתמו, אין מקור אפשרי אלא הבור עצמו. "בבור, הכל טמא": נמצא בבור, פשיטא שהכל טמא, גם היין שנשאר בבור וגם כל מה שנשאב ממנו. "במחץ, הכל טמא": ואם נמצא בכלי השאיבה, שוב הכל טמא, שהרי כל חבית וחבית עברה דרך אותו כלי.
לימודה של המשנה הוא שקילה ישרה של הראיות. אין אנו פורשים את הטומאה מעבר למה שהעובדות מרשות, ואין אנו מצמצמים אותה פחות ממה שהעובדות מחייבות. במקום שתולדותיה של החבית אינן ידועות, נשארת הטומאה בחבית. במקום שעשה הפועל את מלאכתו באמונה ולחביות יש עבר נקי, נעשה השרץ עצמו עדות על הבור, וכל המכלול טמא.