טהרות, פרק ט, משנה ו. הפרק שלנו מלווה את הזיתים מרגע המסיקה ועד הגיעם לבית הבד, וחוזר ושואל שאלה אחת: מאיזה שלב המשקה הנוזל מתוך ערימת זיתים מכשיר אותם לקבל טומאה? היסוד המונח בכל המקרים הוא שהמשקה מכשיר רק כשהבעל שמח בו. ליחה שאדם רוצה בה משמשת אותו; ליחה שנקרית לו מאליה, שלא לרצונו, משאירה את הפרי בדיוק כפי שהיה, בלא הכשר. המשנה הזו, וזו שאחריה, מיישמות את הכלל הזה בשורה של מצבים מן החיים.
המקרה הפותח: "המניח זיתים בגג לגרגרן, אפילו הן רום אמה, אינן מוכשרין", אדם שוטח את זיתיו על הגג כדי שהשמש תייבש אותם ויהיו גרגרים, זיתים מצומקים. אפילו גובה הערימה אמה שלמה, לא נעשו מוכשרין. תארו לעצמכם ערימה כזו: הזיתים מצטמקים ומוציאים את ליחתם, וכל שהערימה גבוהה יותר כך מתקבץ תחתיה יותר נוזל, כך שמשקה בוודאי נמצא שם. ואף על פי כן אין הוא מועיל כאן כלום. מי ששוטח את פירותיו בשמש רוצה פרי יבש, ואותה לחות שמופיעה היא בדיוק מה שהוא מבקש לאבד. משקה שבא שלא לרצון הבעלים אינו נוגע כלל לשאלה אם הפרי מוכשר לטומאה.
עכשיו המשנה הופכת את המקרה: "נתנן בבית שילקו ועתיד להעלותן לגג, או שנתנן בגג שילקו או שיפתחו, הרי אלו מוכשרין", הניח אותם בבית כדי שיתרככו ויילקו, ובדעתו להעלותם אחר כך לגג; או שהניח אותם על הגג עצמו כדי שיילקו שם, או כדי שייפתחו, שהרי זיתים פתוחים הם מה שהוא צריך כדי למלוח אותם. בכל אלה הזיתים מוכשרין. כאן הריכוך הוא מטרתו, המשקה הנוזל הוא חלק מן התהליך שהוא עצמו הפעיל, ולחות שאדם רוצה בה היא לחות המכשירה את האוכל.
המקרה האחרון דומה למראית עין, אך דינו הפוך: "נתנן בבית עד שישמור את גגו, או עד שיוליכם למקום אחר, אינן מוכשרין", הניח את הזיתים בבית רק עד שיתקן את גגו. אפשר שעדיין לא בנה מעקה, ואין הוא רשאי להעלות לשם את פירותיו עד שיהיה הגג ראוי; או שהוא מחזיק אותם בבית רק עד שתהיה לו שעה להוליכם למקום אחר. במקרה כזה אינן מוכשרין. תוכניתו נמצאת במקום אחר, על הגג או במקום אחר, והשהייה בבית אינה אלא עיכוב. כל משקה שמתקבץ במשך אותו זמן אינו לרצונו, ואינו נוגע כלל להכשר הזיתים.
שלושה מקרים, אמת מידה אחת. לא כמות המשקה, לא גודל הערימה, ולא המקום שבו הזיתים מונחים, אלא רק זאת: האם הלחות היא מה שהבעל רצה, או דבר שהוא ממתין שיחלוף?