טהרות, פרק ח, משנה ו. עד כה עסק הפרק בחבר ובעם הארץ ובשאלות של נאמנות. כאן פונה המשנה לעניין אחר לגמרי ומניחה אחד מיסודות כל תחום הטהרות: אילו דברים נחשבים "אוכל" לעניין קבלת טומאה.
"כלל אמרו בטהרות", כלל נאמר בענייני טהרות.
הכלל
"כל המיוחד לאוכל אדם, טמא." כל דבר המיועד לאכילת אדם, טמא. המילה מיוחד עניינה שהדבר הוקצה ונועד לתכלית מסוימת, כשם שאותו שורש משמש בעברית של ימינו במובן של "מיוחד". וכשהמשנה אומרת טמא, אין כוונתה שהדבר טמא בפועל, אלא שהוא מקבל טומאה, כלומר שהוא ראוי לקבל טומאה אם יבוא עמה במגע.
ועד היכן הדבר מגיע? "עד שייפסל מאוכל הכלב", עד שיהיה פסול אפילו כמאכל לכלב. כל זמן שהאוכל לא הידרדר עד לאותה נקודה קיצונית של סירחון, הוא נשאר בגדר אוכל אדם וממשיך לקבל טומאה.
וצדו השני של הכלל: "וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם, טהור", כל שאינו מיועד לאכילת אדם טהור, כלומר אינו מקבל טומאה כלל. וכך הוא נשאר "עד שייחדנו לאדם", עד שייחד אותו אדם לאכילת בני אדם.
נמצא שיש דברים העומדים בתחום הביניים. אפשר בהחלט להתייחס אליהם כאל אוכל אדם, ואפשר באותה מידה למחוק אותם ככאלה שאינם ראויים לבני אדם, ומה הם משני אלו תלוי כל כולו ביחסו של האדם אליהם.
המעשה: הגוזל שנפל לגת
"כיצד?" המשנה מביאה דוגמה. "גוזל שנפל לגת", גוזל נפל לתוך הגת ומת שם. והרי כל בשר שאנו אוכלים בא מבעל חיים שמת, שהרי נשחט, אבל עוף שמת מאליו בתוך הגת אינו מה שרגילים בני אדם לראות כארוחה. מעמדו באמת פתוח לשני הכיוונים.
"וחישב עליו להעלותו לנכרי", אם חשב להעלותו מן הגת ולתתו לנכרי, כאומר: הרי לך גוזל יפה, הרי זה טמא. במחשבה זו סיווג אותו כאוכל אדם, ומעתה הוא מקבל טומאה.
"לכלב", ואם בשעה שהעלה אותו הייתה כוונתו להשליך את העוף לכלבו, הדין טהור. בכוונה זו העמיד אותו בגדר דבר שאין אדם אוכלו, ולפיכך אינו מקבל טומאה כלל.
"רבי יוחנן בן נורי מטמא." תנא זה דוחה את החילוק כולו: לדעתו הגוזל מקבל טומאה, ואין הבדל איזו משתי המחשבות הייתה בלב בעליו.
מחשבתם של חרש, שוטה וקטן
המשנה חותמת בהערה מרתקת. "חישב עליו חרש, שוטה וקטן", מה יהיה אם זה שחשב את המחשבה הזאת היה חרש, שוטה או קטן?
שלושה אלו מופיעים כחבורה קבועה בכל הש"ס. הם הנציגים הרגילים של קבוצה רחבה יותר של בני אדם שלאו בני דעה הם, שאין רואים אותם כבעלי שיקול הדעת המיושב שההלכה סומכת עליו, ולפיכך אין מתייחסים אליהם כבעלי אחריות משפטית.
והדין: טהור. אפילו אם חשב אחד מהם בבירור שבכוונתו לתת את הגוזל לחברו, אין הייחוד חל. ושים לב כיצד לשון המשנה עצמה מרמזת על הטעם. חישב בא מן חושב, מלשון מחשבה, ומחשבה בעלת משקל הלכתי כזה היא בדיוק מה שאין מייחסים לשלושה אלו.
"אם העלוהו, טמא." אבל אם באמת קמו והעלו את העוף מן הגת, הרי הוא מקבל טומאה. דיבור ומחשבה דבר אחד הם, ומעשה דבר אחר. משעה שעשו את המעשה בפועל, הסיווג עומד.
המשנה מפרשת את היסוד: "שיש להן מעשה ואין להן מחשבה", יש בכוחם לעשות מעשה, אך אין בכוחם מחשבה שיהיה לה תוקף בהלכה. כשאנו רואים אותם מעלים את הגוזל, ברור לגמרי שנעשה כאן מעשה. מה שאין הם יכולים לספק הוא הייחוד שבלב, שרק הוא היה משנה את מעמדו של הדבר.
זהו דינם של חרש, שוטה וקטן, וזהו אותו כלל גדול שאמרו חכמים בטהרות.