טהרות, פרק ז, משנה ו. פרקנו הוא חלק מרצף משניות העוסקות בעם הארץ, אותו יהודי שאינו נזהר בענייני טהרה, ובשאלה כיצד על הנזהר לנהוג כלפיו וכלפי כל מקום שאפשר שהיה בו. לפנינו שני סוגי פורצים שאינם מוזמנים ונכנסים לביתו של אדם, וכפי שנראה, ההלכה מודדת כל אחד מהם באמת מידה שונה לחלוטין.
הגבאים
"הגבאים שנכנסו לתוך הבית", "הבית טמא". ומילת הרגעה לכל גבאי שמאזין: אין המשנה מדברת באדם שאוסף נדבות ומחלק עליות. הגבאים שכאן הם גבאי מסים, אנשים הבאים מטעם השלטון לגבות את החוב ולתפוס דבר של ערך למשכון.
ומדוע כל הבית נטמא? מפני שאנשים כאלה מוחזקים כעמי הארץ, ואף לדעת חכמים, שהם בדרך כלל הקול המקל בעניינים אלו, גבאי מס אינו עומד בנימוס בפתח. הוא מהלך בין החדרים, בוחן כל מה שנראה לעיניו כדי למצוא חפץ ששווה לתפוס אותו לאוצר. כל מקום שהיה יכול להגיע אליו, יש להניח שהגיע אליו ונגע בו.
"אם יש עמהן גוי", כלומר אם היה גוי בחבורתם, "נאמנים לומר לא נכנסנו", והבית נשאר טהור. ואל יבלבל אותך אזכורו של הגוי. הוא בא כאן כדי להקביל לסיום המשנה, המדבר בגנבים שגוי עמהם. הכוונה היא שאף במקרה החמור יותר, שגוי היה חלק מן החבורה, מקבלים את דבריהם שלא נכנסו כלל, וקל וחומר שמקבלים את דבריהם כשלא היה עמהם גוי כלל.
"אבל אינם נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו": אין מאמינים להם בטענה שנכנסו ולא נגעו בשום דבר. טענה כזו אינה נשמעת אמיתית. מכיוון שהודו שהיו בפנים, יש להחזיק את כל מה שבבית כטמא, שהרי כל תכלית ביקורם הייתה למשש כל מה שימצאו.
הגנבים
"הגנבים שנכנסו לתוך הבית, אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים": כשנכנסו גנבים לבית, אין דבר טמא אלא עד המקום שאליו הגיעו רגלי הגנבים. כאן החזקה הפוכה. גבאי המס מטייל בבית בביטחונו של מי שהשלטון מאחוריו. הגנב מפחד מבעל הבית ומן התפיסה, ולכן אינו משוטט. הוא לוקח את הקרוב אליו ויוצא. לפיכך אנו מגבילים את הטומאה לאזורים שאנו יודעים שדרך בהם בפועל, ואין אנו מניחים שהתקדם הלאה.
"ומה הן מטמאין? האוכלין והמשקין וכלי חרס הפתוחין": ומה הם מטמאים? אוכלים, משקים וכלי חרס פתוחים. "אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל, טהורין": אבל דברים המשמשים לשכיבה ולישיבה, וכלי חרס שסגורים בצמיד פתיל, נשארים טהורים. והטעם: הגנב הזה יהודי הוא. אף שהוא עם הארץ, אין מחזיקים אותו כמי שיש בו טומאת זב, ולכן אינו מטמא מדרס משכבות ומושבות, ואינו חודר לכלי חרס המוקף צמיד פתיל. הוא מטמא רק במגע, בנגיעה ישירה, ולפיכך נטמאים רק אוכלים, משקים וכלים שהיו פתוחים לידו.
"אם יש עמהן גוי או אשה, הכל טמא": אם היה עמהם גוי בפריצה זו, או אשה, הכול טמא. וזו ההקבלה לפסקה שבפתח המשנה. גוי מוחזק בעיני חכמים כמי שיש בו טומאת זב, ואשה שהיא עמת הארץ, שאינה נזהרת בהלכות אלו, מוחזקת כנידה. כל אחד מהם מטמא מדרס את כל מה שישב או שכב עליו, וממילא, משהיה אדם כזה בחבורה, אין דבר בבית שנשאר טהור.
סיכומה המעשי של המשנה אינו מסובך: גבאי שנכנס, נגע בהכול; גנב, נגע רק במה שעמד בדרכו; ומשעה שגוי או אשה היו חלק מן הביקור, כל הבית נטמא. הלוואי שלא נזדקק ליישם דבר מכל זה.