טהרות, פרק ו', משנה ו'. המשנה הזו יושבת בתוך דיון רחב על שתי הרשויות, רשות הרבים ורשות היחיד, ועל האופן שבו מוכרע ספק טומאה בכל אחת מהן. היא בנויה משני חלקים. החלק הראשון מחדד את הכלל עצמו, והחלק השני פותח שאלה שריחפה עד כה בלי שנאמרה במפורש: מה מקנה למקום את התואר רשות הרבים, ומה עושה מקום לרשות היחיד?
עד שיאמר
המשנה שונה: "ספק רשות היחיד, טמא עד שיאמר לא נגעתי": ספק טומאה שנולד ברשות היחיד, דינו טמא עד שיאמר האדם "לא נגעתי". חומרתה של רשות היחיד עומדת בתוקפה כל זמן שהספק עומד. ברגע שהוא יכול לברר את הדברים ולומר שלא היה לו מגע במקור הטומאה, נפקע דין הטומאה. הברטנורא מוסיף שאין הלשון מוגבלת דווקא לנגיעה; כל אמירה שמסלקת את הספק מועילה, כגון שיאמר שאינו טמא כלל.
ולעומת זאת: "ספק רשות הרבים, טהור עד שיאמר נגעתי": ספק טומאה ברשות הרבים, דינו טהור, וכך הוא נשאר עד שיאמר הוא עצמו "נגעתי". שם הקולא עומדת בתוקפה עד שיסלק את הספק בכך שיודה שנגע בדבר הטמא.
אז מהי רשות הרבים?
עד כאן השתמשנו במונחים רשות הרבים ורשות היחיד כאילו הגדרתם פשוטה ומובנת מאליה, ובאמת אין היא מובנת מאליה כלל. עכשיו המשנה מתחילה לספק את ההגדרות, והמשניות הבאות ימשיכו במלאכה.
"איזו היא רשות הרבים? שבילי בית גילגול": איזו היא רשות הרבים? שבילי בית גילגול. מהו בית גילגול? כדרכנו ללמוד עם הברטנורא בכל מקום שאפשר, הוא מבאר שמדובר בקרקע עגולה ומתגלגלת שאין בני אדם יכולים לעבור בה. מהו בית גילגול לאשורו נשארה מחלוקת גדולה. יש מן הגישות המאוחרות יותר שנוקטות את הלשון כפשוטה, כשם של מקום ממשי, אתר בארץ ישראל שהיה מוכר לתנאים, כשם שאחד מאיתנו היום עשוי לומר בפשטות שניו יורק היא רשות הרבים. פשוט אין בידינו ידיעה ברורה.
המשנה ממשיכה: "וכן כיוצא בהן", וכן מקומות מסוגו, ופוסקת שמקום כזה הוא "רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה", רשות היחיד לעניין שבת ורשות הרבים לעניין טומאה. זהו נתון מפתיע: מקום אחד יכול לשאת שני סיווגים שונים בעת ובעונה אחת, יחיד לתחום אחד בהלכה ורבים לתחום האחר.
חלוקתו של רבי אלעזר
רבי אלעזר חולק בשאלה איזה מקרה שייך לאיזו קטגוריה. לדעתו: "לא הוזכרו שבילי בית גילגול אלא שהם רשות היחיד לכך ולכך", שבילי בית גילגול נמנו מטעם הפוך, מפני שהם רשות היחיד לשני הצדדים, גם לשבת ולא פחות מזה לטומאה. המקרה שנושא את הסיווג הכפול הוא לדעתו אחר לגמרי: "השבילים המפולשין לבורות ולשיחין ולמערות ולגיתות", השבילים הנפתחים לכיוון בורות, שיחין, מערות וגיתות. לגביהם, אומר הוא, המקום הוא רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה.
שתי מערכות שונות
בשלב הזה נדחקת ועולה השאלה המובנת מאליה: כיצד מגדירים רשות הרבים ורשות היחיד לעניין טומאה, אם ההגדרות אינן הולכות אחר אלה שאנו מכירים משבת?
התמונה של שבת מוכרת לנו כבר. רשות היחיד שם היא שטח המוקף מחיצות ומוחזק בידי בעל אחד, מקום שיש בו מעין קניין ממשי, ומולה עומדת רשות הרבים. הברטנורא מבקש כאן קריאה מדויקת: לשון משנתנו "רשות היחיד לשבת" אינה מתארת רשות היחיד אמיתית אלא כרמלית. בסך הכול יש ארבע רשויות. התורה עצמה מכירה ברשות הרבים וברשות היחיד. מלבדן יש מקום פטור, שטח שאין לו משקל הלכתי כלל, כגון האוויר שמעל הנהר, שאך בקושי נחשב רשות. ויש כרמלית, שמן התורה היא רשות היחיד, אלא שחכמים ראו שלמעשה אין בה מסימניה של רשות היחיד ולא מאופייה, ולכן נתנו לה דין רשות הרבים מדרבנן. כדאי לשמור את זה לעתיד. אלא שמשנתנו לא רצתה לסבך את העניין: כיוון שמדאורייתא המקום הוא באמת רשות היחיד, וכיוון שהמונח מוצב אל מול "רשות הרבים לטומאה", בחרה המשנה בלשון הפשוטה, אף שמדרבנן דינו של המקום אחר.
טומאה מתחילה במקום אחר לגמרי. רשויות הטומאה והטהרה נלמדות מפרשת סוטה, ובהקשר של סוטה שאלות של בעלות ושל הקפת מחיצות אינן הקובעות. הצנעה היא הקובעת. מקום סגור ומוצנע נחשב רשות היחיד. מקום שאולי מוקף מחיצות אך אין בו שום הסתר, דרך סואנת שבני אדם עוברים בה תמיד, נחשב רשות הרבים, שכן אין אדם חושד אישה בזנות במקום כזה. זהו כל המפתח, והוא ימשיך להתפרש במשניות שלפנינו.