טהרות, פרק ד, משנה ו. הפרק כולו עוסק במקרים של ספק טומאה ובשאלה מתי מחמירים ומתי לא. המשנה הקודמת מנתה שישה ספקות שחכמים גזרו עליהם להחמיר, עד כדי כך ששורפין עליהם את התרומה. משנתנו נוטלת עתה אחד מאותם מקרים, רוקו של זב שנמצא ברשות הרבים, ומפרקת אותו לפרטיו צעד אחר צעד.
פותחת המשנה: "שני רוקין, אחד טמא ואחד טהור", שני גושי רוק, האחד טמא והאחד טהור. שים לב מה כאן ודאי ומה מסופק. ודאי לגמרי שאחד משני אלה הוא רוקו של זב, המטמא, וודאי לגמרי שהשני נקי לחלוטין. מה שאיננו יודעים הוא באיזה מן השניים נגענו.
רוקו של זב מטמא בשלושה אופנים: מגע, נגיעה ישירה בו; משא, נשיאת משקלו אף בלי לנגוע; והיסט, הזזתו וטלטולו. המשנה עוסקת בכל שלושת הדרכים הללו, ומלמדת ש"ברשות היחיד", במקום שספק טומאה נידון בו לחומרה, התרומה שנגע בה אדם זה אינה נאכלת ואינה נשרפת. מעמדה נשאר תלוי, שכן לשאלה באיזה מן השניים היה המעשה אין תשובה.
עתה מצמצמת המשנה את ענפי המקרה. ברשות הרבים, שבה ספק טומאה נידון בדרך כלל לקולא, התוצאה תלויה במצבו של הרוק: "על מגען ברשות הרבים בזמן שהן לחין". לעניין מגע, תולין את התרומה ברשות הרבים רק כשהרוק עדיין לח. "ועל משאן בין לחין ובין יבשין", אבל לעניין משא תולין את התרומה בין שהרוק לח ובין שהוא יבש.
ומדוע הלחות משנה? רוק לח נדבק בכל מה שהוא פוגש. משנדבק באדם או בחפץ, נעשה כאילו יצר סביב עצמו רשות היחיד, וקולת רשות הרבים אינה חלה עליו באותה מידה. ועוד הבהרה בעניין "יבשין": אין הכוונה לרוק שיבש לחלוטין, שהרי רוק שיבש כל כך אינו רוק עוד ואינו מטמא כלל. ההבחנה היא בין מצבו הלח יותר לבין מצבו היבש יותר של אותו חומר עצמו.
המשנה חותמת במצב אחר לגמרי: "היה רוק יחידי ונגע בו, ונשאו, והסיטו ברשות הרבים, שורפין עליו את התרומה, ואין צריך לומר ברשות היחיד". הנח את מקרה שני הרוקין. כאן יש רוק אחד בלבד, ואדם נגע בו, נשאו והסיטו, וכל זה ברשות הרבים, המקום שבו מקילין כדרך כלל. ואף על פי כן, תרומה שנגע בה אחר כך נשרפת, ואין צריך לומר שכך הדין ברשות היחיד.
הסברה נובעת ממה שלימדה אותנו המשנה הקודמת. רוקו של זב ברשות הרבים הוא בדיוק אחד המקרים שחכמים גזרו בהם להחמיר. בחלקה הראשון של משנתנו נוסף על כך נדבך נוסף של ספק, שהרי לא ידענו באיזה מן שני הרוקין היה המעשה, ואותו ספק נוסף הספיק להותיר את התרומה תלויה ולא שרופה. כאן נופל הספק השני. יש רוק אחד ואנו יודעים בבירור באיזה חפץ נגענו. משנשאר ספק אחד בלבד, גזירת חכמים חלה בכל תוקפה, והתרומה נשרפת.