טהרות, פרק ג, משנה ו. הפרק נכנס לעניין הספק בהלכות טומאה וטהרה, וכאן המשנה מצמצמת את הנושא עוד יותר ופונה אל ספקות שסובבים סביב אנשים: מי היה היכן, מי נגע במה, ומה אנו מניחים כאשר אין מי שיאמר לנו. המשנה הזו, וגם אלו שאחריה, בנויות סביב השאלה הזאת.
שנינו במשנה: "חרש, שוטה, וקטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה", חרש (שאינו שומע ואינו מדבר), מי שאינו שפוי בדעתו, או קטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה, "הרי אלו בחזקת טהרה", הרי הם מוחזקים כטהורים. "וכל פיקח בחזקת טומאה", אבל כל אדם בר דעת שנמצא באותו מבוי עצמו מוחזק כטמא. והמשנה חותמת בכלל שהיקפו רחב בהרבה מן המקרה הבודד הזה: "וכל שאין בו דעת להישאל, ספיקו טהור", כל מי שאין בו דעת להישאל על מצבו, ספיקו נפתר לצד הטהרה.
שני יסודות הפועלים כאן
נפתח דווקא בחלקה השני של המשנה, במקרה של הפיקח, בר הדעת, ורק אחר כך נחזור אל החרש, השוטה והקטן.
מבוי הוא רשות היחיד, ופרט זה הוא כל מנועה של ההלכה. כלל יסודי בהלכות טומאה: ספק טומאה שנולד ברשות היחיד, מכריעים בו לחומרה ומחזיקים את האדם או את החפץ כטמא; ספק טומאה שנולד ברשות הרבים, מכריעים בו לקולא ומחזיקים אותו כטהור. לפיכך הפיקח שנמצא עומד במבוי שיש בו טומאה נמצא ברשות היחיד וספק אמיתי תלוי עליו, ואנו מניחים שנטמא.
אך מה הביא את התורה להבחין בין ספק שנולד במקום צנוע לבין ספק שנולד ברחוב? המקור הוא מן הסוטה. הפשט את המקרה עד לשורשו ותמצא בו בדיוק ספק טומאה ברשות היחיד: אין יודע מה אירע מאחורי דלתיים סגורות, אם היתה האשה עם אותו איש אם לאו, וכל החשד צמח מתוך התייחדות פרטית. ואף על פי כן אין התורה מנפנפת את הספק מעל פניה, אלא נוהגת בו בכל הכובד של דבר הידוע בבירור. מכאן היסוד לכלל הרחב שספק במקום שאין בו רבים נידון לחומרה. (יש מן המפרשים ההולכים בדרך אחרת ותולים הלכות אלו בפסוקי ויקרא פרק ז, העוסקים בבשר קרבן שהיתר אכילתו מוטל בספק. בין כך ובין כך, ההלכה היוצאת מזה אחת היא.)
מדוע חרש, שוטה וקטן שונים
עכשיו נוכל להבין את ראשה של המשנה. מה יש בחרש, בשוטה ובקטן שמוציא אותם מכלל החומרה הרגילה של רשות היחיד?
התבונן היטב בדגם שממנו נלמדה כל ההלכה. הסוטה היא מבוגרת שאפשר לשאול אותה, שמבינה את הבחירה העומדת לפניה, ונושאת באחריות מוסרית על מעשיה. כל חוליה בלימוד מניחה אדם מסוג זה. שלושת האנשים המנויים במשנתנו אינם מסוג זה. אין לשאול אותם שאלה של ממש אם נטמאו, ואף אם ישאלו אותם לא יוכלו להשיב תשובה מיושבת. ההשוואה לסוטה פשוט אינה מגיעה אליהם, וממילא גם החומרה הבנויה על אותה השוואה אינה מגיעה אליהם.
זו כוונת הכלל שבו חותמת המשנה: "כל שאין בו דעת להישאל, ספיקו טהור". במקום שאין מי שניתן לשאול אותו על הספק, הספק מוכרע לצד הטהרה. זה כלל שהיקפו רחב, והוא יכריע גם במקרים הבאים בהמשך. אין נוהגים בספק בחומרה אלא כשהוא ספקו של מי שהיה יכול לומר לנו את התשובה.