טהרות, פרק ב, משנה ו. הפרק הזה משרטט את מעלות הטומאה, ועוקב אחר השאלה עד כמה רחוק מתפשטת הטומאה משנכנסה לתוך אוכלין, וכיצד משתנה התשובה לפי הנדון: חולין, תרומה או קודש. משנתנו נוטלת שני מקרים מסוימים: אוכל חולין שהגיע למעלה שנייה, ואוכל תרומה שהגיע למעלה שלישית.
קודם שנפנה למשנה עצמה, יש להעמיד כלל אחד, והוא בא ממסכת אחרת. במסכת פרה, פרק ח, משנה ז, שנינו:
"כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחילה"
כל דבר שנגיעתו בתרומה יש בכוחה לפסול אותה, מטמא משקין להיות תחילה, כלומר ראשון. זהו החידוש הגדול בכל המערכת. בדרך כלל כל נגיעה מורידה את הטומאה מעלה אחת: ראשון עושה שני, שני עושה שלישי. המשקין אינם יורדים, אלא עולים. שני שנגע במשקה אינו משאיר אחריו שלישי אלא תחילה במלוא עוצמתה, ואותו משקה יכול להמשיך ולעשות דבר אחר שני. העלייה הזאת היא תקנת חכמים, ואף על פי כן, משהיא נוהגת, אנו מתייחסים למשקה כראשון ממש לכל דבר מעשי.
ועתה ללשון המשנה. היא פותחת בחולין: "השני שבחולין", אוכל חולין הנושא טומאת מעלה שנייה, ומונה שתי תולדות. במקום שאוכל כזה בא במגע עם משקה חולין אומרת המשנה שהוא "מטמא משקה חולין": המשקה קונה טומאת ראשון, בדיוק על פי ההלכה שהובאה ממסכת פרה. ובמקום שהוא בא במגע עם תרומה של אוכל, אומרת המשנה "ופוסל אוכלי תרומה": התרומה יורדת למעלה שלישית, ובכך היא נפסלת מלאכול, אף שאין בה עוד כל כוח למסור טומאה לדבר נוסף.
מכאן פונה המשנה לתרומה: "השלישי שבתרומה". בעולמה של תרומה, שלישי הוא השלב האחרון, ואוכל כזה אינו יכול לטמא תרומה אחרת כלל. אולם הקודש נמדד באמת מידה דקה יותר, ולכן שלישי זה עדיין פועל בו. לגבי משקה אומרת המשנה שהוא "מטמא משקה קודש", משקה הקודש שנגע בו נטמא. ולגבי אוכלין היא אומרת "ופוסל אוכלי קודש", אוכל הקודש שנגע בו נפסל, כלומר האוכל עצמו טמא אך אין בו כוח להעביר טומאה הלאה.
על כך מוסיפה המשנה תנאי: "שנעשו לטהרת קודש", כל זה בתרומה שנעשתה ונשמרה על פי החומרות של טהרת קודש. דווקא משום שנשמרה בדרגה זו, נשתמר בה הכוח להשפיע על הקודש במידה מסוימת זו. הברטנורא מעיר שנקודה זו נחלקו בה.
"אבל אם נעשו לטהרת תרומה": אם התרומה נשמרה רק כדרגת טהרת תרומה הרגילה, בלא חומרות הקודש, מעמדה כלפי הקודש נעשה חמור בהרבה. עתה היא פועלת כתחילה, ומשם נמשכת השרשרת: כל שנוגעת בו נעשה שני, וכל שנוגע בזה נעשה שלישי. אלו שני הדברים שהמשנה מתכוונת אליהם באמרה שהתרומה "מטמא שנים", היא מטמאה שני דברים בכוח העברה ממשי. הדבר הרביעי בשרשרת, רביעי בקודש, נכלל בלשון "ופוסל אחד בקודש", שהוא נפסל בלבד. בחירת המילים כאן מדויקת: משהגיע דבר למצב שהוא טמא אך אינו יכול להעביר טומאה הלאה, המשנה נמנעת בכוונה מלשון מטמא ונוקטת פוסל.
הרי שמשנתנו נותנת לנו שני תצלומים של אותה מערכת עצמה: חולין במעלה שנייה שעדיין מגיעים אל משקין ואל תרומה, ותרומה במעלה שלישית שעדיין מגיעה אל קודש, כאשר מידת ההגעה הזאת נקבעת לפי דרגת הטהרה שבה נעשתה התרומה מתחילתה.