טהרות, פרק ט, משנה ה. הפרק כולו מלווה את הזית בשלבי עיבודו ושואל בכל שלב ושלב אם כבר הוכשר לקבל טומאה. משנתנו מציגה שני מקרים נפרדים: זיתים שהונחו כדי שיתרככו, וזיתים שאדם פוצע בידיו.
"המניח זיתים בכותש שימסו": אדם מניח את זיתיו בבית הבד כדי שיתרככו ויהיה נוח יותר לכותשם כשתתחיל המסיקה. "הרי אלו מוכשרין": הרי הם מוכשרים לקבל טומאה. המשקה הנוטף מהם בזמן שהם מונחים שם נחשב משקה המכשיר, שהרי הריכוך הוא חלק ממלאכת הוצאת השמן.
"שימסו שיהיו מלוחין": כאן משתנית הכוונה. אין הוא מרכך אותם כדי לכותשם כלל, אלא כדי למולחם, כדרך שמכינים זיתים לאכילה. בנקודה זו נחלקו התנאים. "בית שמאי אומרים מוכשרין, ובית הלל אומרים אינן מוכשרין": לדעת בית שמאי הוכשרו, ולדעת בית הלל לא הוכשרו.
הברטנורא מעמיד את המחלוקת על המוהל, אותו נוזל מימי הנוטף מן הזיתים. לדעת בית שמאי הלחות הזאת אכן מכשירה את הזיתים, שכן לשיטתם נגמרה מלאכתם של זיתים אלו. בית הלל חולקים ואומרים שאין כאן הכשר, מפני שלדעתם עדיין לא נגמרה מלאכתם: ההגעה לשלב המליחה אינה סוף מה שצריך לעשות בהם.
"הפוצע זיתים בידים טמאות, טמאן": אדם פוצע זיתים בידיו כדי לאוכלם, וידיו טמאות, ובכך טימא את הזיתים. כדאי לעקוב אחר התהליך שלב אחר שלב. ידיים שלא נטלו ולא טוהרו דינן שניות. כשהזית נפצע יוצא ממנו שמן, ואותו משקה, שנגע בידיים שהן שניות, נעשה ראשון, שכן זה הכלל במשקים: הם קופצים לדרגת ראשון. המשקה חוזר מיד אל הזית עצמו ועושה אותו שני.
לדעת הברטנורא הדין הזה נוהג גם כשאין הזיתים תרומה. יש מפרשים שהעמידו את המקרה דווקא בזיתים של תרומה, ששם השרשרת יכולה להימשך הלאה והזיתים יורדים עד דרגת שלישי.
נמצא שהמשנה מלמדת אותנו שני דברים כאחד: המטרה שלשמה הונחו הזיתים היא הקובעת אם המשקה הנוטף מהם מכשיר אותם לטומאה, וידיו הבלתי נטולות של אדם עצמו עשויות להספיק כדי להכניס טומאה לתוך המאכל שהוא עומד לאכול.