טהרות, פרק ח, משנה ה. חלק גדול מן הפרק הזה עוסק במתח שבין שני סוגי יהודים: החבר, המקפיד על אוכליו וכליו בדיני טומאה וטהרה, והעם הארץ, שאין נאמנות לדבריו בעניינים אלו. הכלל הוא, שכיוון שהניחו את עם הארץ להתהלך במקום כרצונו, חוששים שמישש את כל מה שהיה שם וטימא אותו. משנתנו מלמדת מקרה שאין בו חשש כזה כלל.
פותחת המשנה: "אשת עם הארץ שנכנסה לתוך ביתו של חבר להוציא בנו או בתו או בהמתו". אשה הנשואה לעם הארץ, ודינה כדינו לעניין ההלכות האלו, נכנסת לביתו של חבר כדי להוציא את בנה, את בתה או את בהמתה. תארו לעצמכם עד כמה הדבר שכיח: הקטנים שיחקו בבית השכן, ואמם באה לקחת אחד מהם הביתה, או שבהמה שלה תעתה ונכנסה לשם, והיא באה להוציאה.
ההלכה
"הבית טהור" - הבית נשאר בטהרתו. אין תולים שנגעה במה שבתוכו וטימאה אותו בכניסתה.
והמשנה נותנת את הטעם: "מפני שנכנסה שלא ברשות". המקרה המתואר הוא שלא ביקשה רשות להיכנס. פשוט נכנסה כדי לקחת את מה שבאה בשבילו. שימו לב גם, שהמשנה מדברת במצב שאשת החבר אינה עומדת שם עמה בחדר, שאם לא כן לא הייתה השאלה כולה מתעוררת.
מדוע הכניסה שלא ברשות מגינה על הבית
במחשבה ראשונה היה אפשר לחשוב להיפך: אם נכנסה בלא שהודיעה, ואין איש רואה, ודאי תרגיש חופשייה לנגוע בכל העולה על רוחה. מלמדת המשנה שטבע האדם פועל בכיוון ההפוך. דווקא מפני שהכניסה את עצמה בלי לשאול, אין דעתה שלווה. היא יודעת שבכל רגע עלולה בעלת הבית להיכנס ולמצוא אותה עומדת שם, והדבר האחרון שהיא רוצה הוא שיתפסו אותה כשהיא ממשמשת בחפצי אחרים ויחשדו בה שהיא מחטטת או לוקחת מה שאינו שלה.
אשה במצב כזה ממהרת: אינה שולחת יד בשום דבר, אוספת את הילד או את הבהמה, ויוצאת מן הפתח. וכיוון שיש לה כל הסיבות להימנע מלגעת במשהו, אנו סומכים על אותו דחף טבעי, ומה שבתוך הבית נשאר בחזקת טהרה.