טהרות, פרק ז, משנה ה. נושאו של הפרק כולו הוא עם הארץ, וכיצד מי שמקפיד על טומאה וטהרה צריך לנהוג כלפי מי שאינו מקפיד. משנתנו מציגה מקרה שגרתי לחלוטין: אדם מעמיד עם הארץ בתוך ביתו כשומר. משעשה כן, מה דינה של טהרת מה שנמצא בבית?
כשבעל הבית רואה את הנכנסים והיוצאים
"המניח עם הארץ בתוך ביתו לשמרו", אדם שהשאיר עם הארץ בביתו כדי שישמור עליו. "בזמן שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין", כלומר שבעל הבית עומד במקום שממנו הוא רואה מי נכנס ומי יוצא, זהו הדין.
"האוכלין והמשקין וכלי חרס הפתוחין טמאין", האוכלין, המשקין וכל כלי חרס פתוח, כולם טמאים. אין דרך להימנע מכך: השומר מסתובב בבית כרצונו, ואין דבר שימנע ממנו לגעת בכל אלה.
"אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורין", אבל המשכבות והמושבות, כלומר המיטות, הספסלים והכיסאות המיוחדים לשכיבה ולישיבה, וכן כלי חרס הסגורים בצמיד פתיל, נשארים טהורים. הטעם הוא שכדי לטמא דברים אלו נדרשת טומאה חמורה יותר מזו שאנו מייחסים לעם הארץ. כפי שהתבאר קודם, אנו מחזיקים את עם הארץ כמי שנושא טומאת מדרס, אך לא כזב. הזב הוא אב הטומאה: כל מה שהוא יושב או שוכב עליו נטמא בעצם המעשה, וכלי חרס המוקף צמיד פתיל שהזב מזיזו נטמא אף שהוא סגור. עם הארץ לעומת זאת נדון רק בדרגת טומאת מגע. מה שידיו מגיעות אליו נטמא, וכלי סגור או מיטה וכיסא אינם נטמאים.
כשבעל הבית אינו רואה
"אם אינו רואה לא את הנכנסין ולא את היוצאין", אם בעל הבית אינו רואה את הנכנסים ואת היוצאים, כל הדין משתנה. הברטנורא מביא נוסח אחר: "ולא את היושבין", ולפי נוסח זה החשש הוא דווקא מאנשים שאולי התיישבו על המשכבות והמושבות.
"אפילו מוכל, אפילו כפות, הכל טמא". אפילו אם השומר עצמו אינו מסוגל לזוז ממקומו, ואפילו אם הוא ממש כפות, כל מה שבבית טמא. בשלב זה השאלה אינה נסובה כלל סביב השומר. משעה שבעל הבית אינו רואה את התנועה בכניסה וביציאה, פשוט אין הוא יודע מי היה בביתו. אפשר שנכנסה אישה נידה, אפשר שנכנס זב, אפשר שנכנס כל אב הטומאה שיהיה. משאיבד את המעקב על מה שנכנס ומה שיצא, עליו להתחשב בדרגת הטומאה החמורה ביותר לגבי כל מה שבפנים.
הרמב"ם מסביר כך: מן הרגע שבעל הבית אינו יודע מה מתרחש בפנים ולמעשה מסר את המקום לידי שומרו, הבית נחשב כביתו של השומר. וכיוון שאותו שומר הוא עם הארץ, כל מה שבתוכו נחשב טמא.
המשנה מותחת אם כן קו חד בין השגחה לבין הפקרה. כל זמן שבעל הבית נועץ עיניו בפתח, נטמא רק מה שעם הארץ יכול לגעת בו בידיו. ברגע שהפתח נעלם מעיניו, הבית יצא מרשותו, וטהרתו יצאה עמו.