טהרות, פרק ו, משנה ה. כל הפרק סובב סביב הבחנה אחת: ספק טומאה שנולד ברשות הרבים, טהור, ואותו ספק עצמו ברשות היחיד, טמא. משנתנו מביאה מעשה שנראה פשוט למראית עין, והוא הופך לזירת המחלוקת בשאלה איזה סוג של ספק בכלל מפעיל את הכלל הזה.
המעשה
"נכנס לבקעה בימות הגשמים": אדם נכנס לבקעה. הבקעה מופיעה במקומות רבים בכל הש"ס. אין היא שדה אחת אלא שטח הכולל כמה שדות של בעלים שונים. המשנה מדגישה בימות הגשמים, כלומר בעונת החורף, ופרט זה הוא לב העניין: בחודשי החורף אין זריעה ואין עבודת שדה של ממש, ולכן מעטים העוברים ושבים שם. משאין רבים מצויים בה, דין הבקעה כרשות היחיד.
לאחר מכן מציינת המשנה את מקום הטומאה: "והטומאה בשדה פלונית", באחת השדות מונחת טומאה. ובא האיש ואומר: "הלכתי למקום הלז", הלכתי לעבר אותו מקום, ומוסיף שאינו יודע אם דרכה רגלו באותה שדה שהטומאה בה, או שנכנס דווקא לאחת השדות הסמוכות שאין בהן טומאה כלל: "איני יודע אם נכנסתי לאותה שדה אם לא נכנסתי".
הרי לפנינו ספק טומאה ברשות היחיד, שדינו לכאורה טמא. אלא שיש לדקדק בצורת הספק. אין זה ספק מגע, ספק שמא נגע בטומאה, אלא ספק ביאה, ספק שמא לא היה כלל באותו מקום.
המחלוקת
"רבי אלעזר מטהר, וחכמים מטמאין". רבי אלעזר מטהר את האיש, וחכמים מטמאין אותו.
כדי להבין את שיטת רבי אלעזר צריך לדעת מהיכן נלמד כל דין הרשויות. כל היסוד הזה, שספק ברשות היחיד לחומרא וברשות הרבים לקולא, נלמד מן הסוטה. סוטה היא אשה שיש חשד שנטמאה. אם היה הדבר ברור, לא היתה סוטה כלל אלא אשת איש שזינתה; כל דינה מוגדר דווקא מכוח הספק. ידוע שנסתרה עמו במקום צנוע, ומה אירע שם אינו ידוע. התורה מחזיקה אותה בטמאה עד שיתברר דינה, וזהו המקור לספק טומאה ברשות היחיד.
ועתה נתבונן בסוטה עצמה. אין שום ספק אם נכנסה לחדר; היא בוודאי היתה שם. כל הספק הוא רק במה שהתרחש לאחר שנכנסה. מכאן סובר רבי אלעזר שרק ספק מסוג זה נלמד לענין הלכות טומאה: ספק מגע, ספק שמא נגע, הוא ספק טומאה אמיתי ברשות היחיד ודינו טמא, אבל ספק ביאה, ספק שמא לא נכנס כלל לאותו מקום, אין לו אח וריע בסוטה, ולפיכך טהור. והאיש שבבקעה אינו יודע אפילו לאיזו שדה נכנס, ולכן לפי מידתו של רבי אלעזר, טהור.
חכמים אינם מבחינים כך. אצלם ספק הוא ספק: בין שהספק בכניסה למקום ובין שהספק בנגיעה בטומאה לאחר שנכנס, ספק ברשות היחיד הכריעו בו לטומאה, והאיש טמא.
ההלכה כחכמים. ובכל זאת ראוי רבי אלעזר לשבח על עקביות שיטתו: הוא קבע את החילוק בין ספק ביאה לספק מגע, ומיישם אותו בנאמנות בדיוק כפי שאמר, אף במקום הזה שבו הוא נשאר בדעת יחיד.