טהרות, פרק ד, משנה ה. הפרק שלנו מסרטט את דרכי ההכרעה בספק טומאה: מתי מטמאים, מתי מטהרים, ומתי הדבר נשאר תלוי. המשנה שלפנינו עוסקת בפינה מיוחדת ועדינה במפה הזאת: "על שישה ספקות שורפין את התרומה", יש שישה מקרים של ספק שבגללם שורפים את התרומה.
ומדוע זה עדין כל כך? מפני שבתרומה כמעט אין שביל אמצעי. אם התרומה נטמאה, מצווה לשרוף אותה. אם לא נטמאה, אסור לשרוף אותה, שהרי אין מאבדים תרומה שעודנה כשרה. ספק היה אמור להשאיר אותנו משותקים, מחזיקים את התרומה בלי לאכול אותה ובלי לכלות אותה. אך על שישה הספקות הללו גזרו חכמים שהתרומה תישרף. נעבור עליהם אחד אחד.
שישה המקרים
א. ספק בית הפרס. בית הפרס הוא שדה שהיה בו קבר ונחרש. המחרשה הופכת את העפר, ועימו את מה שהיה בקבר, וכעת ייתכן שעצמות נגררו לכל עבר בכל רוחב השדה. שבר קטן מן השלד יכול היה להיסחב בקלות מקצה אחד ועד הקצה השני. אם אדם נגע בגוש עפר משדה כזה או נשא אותו ואחר כך בא במגע עם תרומה, או שהתרומה עצמה באה במגע עם אותו עפר, התרומה נשרפת.
ב. ספק עפר הבא מארץ העמים. חכמים גזרו טומאה על ארצות הגויים, מתוך הנחה שאפשר שקבור בהן מת בכל מקום. ומי שמתגורר מחוץ לארץ ישראל צריך לדעת שהוא נושא עימו את המצב הזה. עפר מחוץ לארץ נמצא אם כן בספק טומאה, ותרומה שהתערבה בו נשרפת.
ג. ספק בגדי עם הארץ. "עם הארץ" כאן אינו סתם כינוי לכפרי שלא למד, או לאדם שאין אנו סומכים על דבריו בדרך כלל. בהקשר הזה הכוונה למי שמקל בהלכות טהרה. אנו מניחים שאשתו אינה מדקדקת יותר ממנו, ובהחלט אפשר שטיפלה בבגדיו בימי נידתה. לפיכך בגדיו עומדים בחשד טומאה ממשי, ותרומה שאפשר שנגעה בהם נשרפת.
ד. ספק כלים הנמצאים. כלים המוטלים בדרך, שאין יודעים מי בעליהם ומה עבר עליהם. אפשר שזב הזיז אותם או נשען עליהם; אפשר שהיו תחת קורת גג אחת עם מת. הספק הזה, בצירוף הספק בדבר המגע בתרומה, מספיק כדי לחייב שריפה.
ה. ספק רוקין הנמצאין. רוק שנמצא ברשות הרבים. רוקו של זב מטמא, ואין אנו יודעים של מי הוא. וזה נוגע דווקא ברוק של אדם, שניכר ושונה מרוק של בהמה.
ו. ספק מי רגלי אדם שנמצאו בצד מי רגלי בהמה. ומדוע המשנה מצמידה אותם? מפני שדווקא ראיית השניים זה בצד זה היא שמאפשרת לנו להכיר איזה מהם בא מאדם: ההשוואה ביניהם מגלה זאת. ומי רגליו של אדם אפשר שבאו מזב.
מה בדיוק מחייב את השריפה
אם כן, שישה המקרים בידינו. והמפתיע הוא שתנאי המשנה עצמם אינם מסכימים מה לעשות בהם, והמשנה נחתמת במחלוקת בת שלוש דעות.
הדעה הראשונה, הסתמית: "על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן שורפין את התרומה". רק כשהמגע עצמו ודאי, שורפים. בכל אחד משישה המקרים הללו הטומאה היא בספק; אנו יודעים בבירור שהתרומה נגעה בעפר בית הפרס, או בבגד, או ברוק, אבל אין אנו יודעים שהדבר היה טמא באמת. על הצירוף הזה, מגע ודאי בטומאת ספק, גזרו חכמים שריפה.
רבי יוסי מרחיב: "אף על ספק מגען ברשות היחיד", אף כשהמגע עצמו נמצא בספק, כל זמן שהמעשה אירע ברשות היחיד, התרומה נשרפת. לדעתו גזירת חכמים מגיעה עד כאן.
וחכמים נוקטים עמדה אמצעית: "ברשות היחיד תולין וברשות הרבים טהורין". במקום שהמגע מסופק והדבר אירע ברשות היחיד, התרומה תלויה: אין שורפים אותה ואין משתמשים בה, והיא נשארת בין השמיים. ובמקום שהמגע המסופק אירע ברשות הרבים, התרומה טהורה ונשארת מותרת.
שישה ספקות חוזרים ונשנים מחיי היום יום, אם כן, ושלוש דעות בשאלה עד כמה משתרעת גזירת חכמים. מאחורי כולן עומד אותו מתח שממנו פתחנו: תרומה טמאה חייבת כילוי, תרומה טהורה חייבת שמירה, ועל החכמים היה לשרטט את הגבול בדיוק.