טהרות, פרק י, משנה ה. אנו נמצאים בעיצומו של הפרק העוסק בענבים ובגת, והמשנה שלנו סובבת סביב הבחנה יסודית אחת: לְמה יועדו הענבים הללו? ענבים שאדם הפריש כדי לאוכלם הם קטגוריה אחת, וענבים שנאספו כדי לדרוך אותם ליין הם קטגוריה אחרת. המשקה היוצא מהם נדון בכל מקרה בצורה שונה לחלוטין.
ענבי אכילה: המשקה אינו נחשב
המשנה פותחת במילים "האוכל מן הסלים ומן המשטח של אדמה". מתוארים כאן שני מצבים: אדם האוכל ענבים המונחים בסלים, ואדם האוכל ענבים שנלקחו ממקום קרקע חשופה שהוכן כדי לשטוח עליו ענבים לייבוש. בשני המצבים הפירות יועדו לאכילה ולא לגת.
מה קורה אם אותם ענבים נמחצים בתוך כך? "אף על פי שמבוקעות ומנטפות לגת", אף שהן מבוקעות והמשקה שלהן מטפטף לתוך הגת, "הרי הגת טהורה", הגת נשארת טהורה. מאחר שענבים אלו הוקצו לאכילה, המשקה היוצא מהם אינו משקה שאדם רוצה בו, ולכן אינו מכשיר את הפירות לקבל טומאה כלל. משקה שאין לאיש עניין בו פשוט אינו עושה את מלאכתו.
ענבי דריכה: גרגיר אחד שנופל
עכשיו מציגה המשנה את המצב ההפוך: "מן העביט ומן המשטח של עלים", ענבים שנלקחו מן העביט הגדול, או מקרקע ששטחו עליה עלים. פירות במקומות אלו יועדו לדריכה, ולפיכך המשקה היוצא מהם חשוב לכל דבר. המקרה הוא "ונפל ממנו גרגיר יחידי": מתוך אותה כמות נופל גרגיר בודד אחד לגת.
התוצאה תלויה במצבו של אותו גרגיר יחיד. "אם יש לו חותם, טהור", אם עדיין מחוברת לגרגיר עוקצו, הוא נחשב חתום, והוא טהור. נוכחות העוקץ מלמדת שלא פִּעפַּע משקה דרך הקליפה, ולכן לא אירע דבר שיטמא את הגת. "ואם אין לו חותם, טמא", אבל אם העוקץ אינו קיים, הוא טמא, שכן במקרה כזה יצאה אפילו טיפה זעירה של משקה, ואותה טיפה מספיקה להביא טומאה על הכל.
ענבים שנדרכו בידיים טמאות
המקרה האחרון: "נפלו ממנו ענבים ודרכן במקום המופנה". אדם אוכל ענבים בידיים טמאות, נופלים ממנו ענבים, והוא דורך עליהם במקום פנוי ומפונה. גם כאן יש הבחנה, וזהו נוסח שכבר נפגשנו בו במשניות אלו.
"כביצה מכוון, טהור", אם יש שם כביצה מדויקת של ענבים, לא יותר ולא פחות, טהור. הטעם מדוקדק: הטיפה הראשונה ממש היוצאת מן הענבים מפחיתה את הנשאר לפחות מכביצה, ופחות מכביצה אוכל אינו מטמא דבר אחר.
"יותר מכביצה, טמא", כאשר הכמות עולה על כביצה, התוצאה היא טומאה, "כיון שיצאה טיפה ראשונה נטמאת בכביצה". כאן, לאחר שיצאה הטיפה הראשונה, נשארת עדיין כביצה שלמה של ענבים, ואותה כביצה מספיקה לטמא את הטיפה. הטיפה הטמאה מטמאת בתורה את שאר המשקה, וכל טיפה שיוצאת מכאן ואילך טמאה גם היא.
כך שכל המשנה עומדת על שני מדדים שקל להחמיץ אותם: מה היה בדעת הבעלים כשהפריש את הענבים, והאם נשארת כביצה לאחר שיצאה הטיפה הראשונה.