טהרות, פרק א, משנה ה. משנתנו פותחת דיון שיימשך גם במשנה הבאה: מה קורה כאשר אוכל שיש בו דרגת טומאה אחת מתערב באוכל שדרגת טומאתו קלה ממנו? האם התערובת הולכת אחר הצד החמור או אחר הצד הקל? מסתבר שהתשובה תלויה בשיעור שיש מכל אחד מהם.
סולם דרגות הטומאה
כדי לעקוב אחר המשנה דרוש לנו כלל אחד שליווה אותנו לאורך כל סדר טהרות. הטומאה נמסרת בשלבים יורדים, וכל מה שמקבל טומאה ממקורו נמצא דרגה אחת מתחתיו. אב הטומאה עושה ראשון, ראשון עושה שני, ושני עושה שלישי. הסולם עקבי למדי, אף שיש בו יוצאים מן הכלל, והמשקין בפרט מתנהגים בדרכים ההופכות כמעט את כל הכללים הללו. יש גם גבול לכמה רחוק יכול כל סוג אוכל לירד בסולם: דרגת שלישי שייכת לתרומה, ודרגת רביעי לקודש. חולין סתם אינם נעשים שלישי כלל. כדאי לזכור פרט אחרון זה, שכן המקרה שבסוף המשנה תלוי בו.
כללה של המשנה
המשנה קובעת את כללה: "האוכל שנטמא באב הטומאה", כלומר פרוסת אוכל שנטמאה מאב הטומאה, ואוכל "ושנטמא בולד הטומאה", שנטמא מוולד הטומאה, הרי הם "מצטרפין זה עם זה", מצטרפים יחד לשיעור, והתוצאה היא "לטמא כקל שבשניהן", מטמאים לפי הדרגה החלשה מבין השתיים. כל מקום שבו שתי החתיכות זקוקות זו לזו כדי להשלים שיעור, נמדדת התערובת לפי החלק הקל שבה.
ומדוע הן צריכות להישען זו על זו? מפני השיעור. כביצה, נפח של ביצה, הוא הכמות הקטנה ביותר של אוכל שיש בכוחה להעביר טומאה הלאה. אוכל פחות מכביצה בוודאי נטמא בעצמו, אך אינו מוסר את טומאתו לדבר אחר.
שתי חצאי ביצים
"כיצד?" איך הדבר עובד למעשה? קח אוכל שמתערב היטב זה בזה, למשל מחית ביצה מרוסקת. יש כאן "כחצי ביצה אוכל ראשון", חצי נפח ביצה שדרגתו ראשון, ו"כחצי ביצה אוכל שני", חצי נפח ביצה נוסף שדרגתו שני. "בללן זה בזה": שניהם נבחשו זה בזה. הדין הוא "שני". האוכל המעורב נחשב שני.
הטעם פשוט. אין באף אחד מן החצאים לבדו שיעור כביצה, ולכן אין בכוחו של אף אחד מהם לטמא בפני עצמו. כדי להגיע לשיעור עליהם להצטרף יחד, ובדרגת ראשון אין אלא כדי חצי ביצה בלבד. אבל בדרגת שני יש כביצה שלמה, שהרי החלק שהוא ראשון בוודאי נמנה גם כשני לעניין זה. נמצא שהתערובת יוצאת שני.
אחר כך חוזרת המשנה על אותו מקרה דרגה אחת למטה: "כחצי ביצה אוכל שני", חצי ביצה של אוכל שהוא שני, "וכחצי ביצה אוכל שלישי", וחצי ביצה של אוכל שהוא שלישי. "בללן זה בזה, שלישי". משנבללו יחד יוצאים שלישי, מאותו נימוק עצמו שהעלינו בדרגה שלמעלה.
שתי ביצים שלמות
עכשיו משנה המשנה את השיעורים: "כביצה אוכל ראשון", נפח ביצה שלמה של אוכל שהוא ראשון, "וכביצה אוכל שני", ונפח ביצה שלמה של אוכל שהוא שני. לכל צד יש כבר שיעור שלם והוא אינו זקוק לעזרת שכנו. "בללן זה בזה, ראשון". משנתערבו, הכול ראשון: לצד הראשון היה שיעור שלם, כדי לפעול על החלק האחר ולהעלותו לדרגתו.
"חלקן, זה שני וזה שני". וכאן החידוש. אם תחלוק עתה את התערובת של שתי כביצות בחזרה לשני חלקים של כביצה כל אחד, אין כל חלק אלא שני. הלא לא חתכת לפי הקו המפריד בין הראשון המקורי לשני המקורי, והאוכל בלול לגמרי, ולכן אין בשום חלק כביצה שלמה של אוכל בדרגת ראשון. לפיכך יורד כל חצי לדרגת שני.
שני החלקים וכיכר התרומה
"נפל זה לעצמו", זה נפל בפני עצמו, "וזה לעצמו", וזה בפני עצמו, "על כיכר של תרומה", על כיכר לחם של תרומה, "פסלוהו". צייר לעצמך את שני חלקי הכביצה נופלים על הכיכר בזמנים נפרדים: הראשון נופל וניגוב ממנה, ורק אחר כך נופל השני. תוצאת מעשיהם היא שהכיכר נעשה פסול, והוא הכינוי לדרגת שלישי. החלק הראשון, שהוא שני, עשה את הכיכר שלישי; החלק השני, שאף הוא שני, לא הוסיף כלום, שכן הכיכר כבר הגיע לדרגת שלישי.
שים לב מדוע בחרה המשנה דווקא בכיכר של תרומה למקרה זה. שני אינו יכול להוריד דבר אלא עד דרגת שלישי, וחולין סתם אינם מקבלים דרגה זו כלל. התרומה היא האוכל הרגיש דיו כדי להיפגע כאן.
"נפלו שניהם כאחד, עשהו שני". וכאן העוקץ שבמשנה. אם נפלו שני החלקים ברגע אחד, אף שהיו מופרדים זה מזה, עשו את הכיכר שני. כל חלק לעצמו נחשב שני, אבל שניהם הבאים יחד מצטרפים שוב לכביצה שלמה בדרגת ראשון, וראשון עושה את הנוגע בו שני. מכאן גם שאילו היה הכיכר חולין סתם ולא תרומה, אף הוא היה נעשה שני, שהרי חולין מקבלים דרגת שני.
החוט המשותף העובר בכל המשנה הוא זה: כשיש שיעור שלם בדרגת הטומאה החמורה, התערובת הולכת אחר הדרגה החמורה; וכשאין החלקים מגיעים לשיעור אלא בהצטרפותם יחד, הולכים אחר הקל שבשניהם.