טהרות, פרק ט, משנה ד. הפרק הזה מוליך אותנו בשלבי עשיית השמן, מן הרגע שבו נמסקו הזיתים ועד סחיטתם בבית הבד, ובכל שלב הוא שואל אם הזיתים כבר הוכשרו לקבל טומאה. משנתנו פונה אל בעיה מעשית מאוד: עם הארץ שרוצה שהתרומה שהוא מפריש תגיע אל הכהן בטהרה.
"הגומר את זיתיו ושייר קופה אחת": אדם סיים להכניס את מסיק הזיתים שלו, ונשארה בידו קופה אחת. הקופה האחרונה הזאת לא נשארה במקרה, הוא שייר אותה בכוונה, שכן ממנה עתידה לצאת התרומה. הוא עם הארץ, והוא מכיר את עצמו היטב ויודע שכל דבר שעובר תחת ידיו עלול להיטמא בטיפול שאינו כשורה. לכן הוא מפריד את הקופה הזאת מן השאר, והמשנה שואלת מה עליו לעשות בה.
כדאי לשים לב היכן אנו עומדים בתהליך. בשלב הזה הזיתים עדיין לא הוכשרו לקבל טומאה, וזו בדיוק הסיבה שהם עדיין ראויים לשמש כתרומה. גמר המלאכה נקבע בכך שהוא נתן אותם לתוך הקופה, ועד לרגע הזה כל מה שדיברנו בו על ההכשר עדיין לא נכנס לתוקפו.
"יתננה לכהן, דברי רבי מאיר": תשובתו של רבי מאיר היא הישירה שבכולן, שימסור את הקופה לכהן. שייצאו הזיתים לגמרי מרשותו של עם הארץ ויהיו תחת שמירתו של מי שנאמן לשומרם.
"רבי יהודה אומר, יוליך את המפתח מיד": לדעת רבי יהודה אין צורך שהקופה עצמה תצא מידי הבעלים. די בכך שילך בלא שהות ויביא לכהן את המפתח של החדר שבו מונחים אותם זיתים. מה ששומר עליהם הוא מי שהגישה אליהם בידו, ולא מי שהם ברשותו או נושא אותם בפועל.
"רבי שמעון אומר, מעת לעת": רבי שמעון סובר שאין צורך לעשות זאת על אתר. ניתן לו זמן של יממה שלמה לטפל בעניין, והזיתים אינם נפסלים בתוך הזמן הזה.
שלוש דעות, אם כן, באותה שאלה עצמה: במה שומר עם הארץ על מה שעתיד להיות תרומה, במסירת הזיתים עצמם, במסירת המפתח מיד, או בטיפול בעניין בתוך יממה?