טהרות, פרק ח, משנה ד. פרק זה עוסק בשאלה מתי יש לחשוש שמא נגעו בטהרות שלנו מי שמגעו מטמא, ומתי אנו רשאים להניח בבטחון שלא אירע דבר. משנתנו מיישמת את השאלה הזו בביתו של אדם: הוא עוזב אותו במצב אחד וחוזר ומוצא אותו במצב אחר.
שלושת המקרים הטהורים
"המניח את ביתו פתוח ומצאו פתוח, נעול ומצאו נעול, פתוח ומצאו נעול, טהור." מי שהניח את ביתו פתוח ומצאו פתוח; שהניחו נעול ומצאו נעול; או שהניחו פתוח ומצאו נעול. בשלושת המקרים הללו הטהרות שבפנים נשארות טהורות.
בכל אחד מהם אין שום דבר המורה שאדם זר נכנס והתהלך בבית. בית שהונח פתוח ונמצא פתוח, אין בו סימן שמישהו בא לתוכו; בית שהונח נעול ונמצא נעול, ברור שלא נפרץ כלל; ובית שהונח פתוח ונמצא נעול, אין לנו סיבה לדמות שמי שסגר את הדלת נכנס תחילה פנימה בין הכלים.
הניחו נעול ומצאו פתוח
"נעול ומצאו פתוח": זהו המקרה שנחלקו בו התנאים. הבעלים נעל את ביתו, וכששב מצא את הדלת פתוחה. ברור שאירע כאן דבר מה: מישהו פתח את הדלת. השאלה היא אם אנו מניחים שגם נכנס פנימה.
רבי מאיר מטמא. רבי מאיר סובר שהתכולה טמאה. אדם שהעז פנים לפרוץ בית נעול, ודאי מעז פנים גם להיכנס פנימה לאחר שהדלת נפתחה. משהגיע עד כאן, מדוע יעצור על המפתן?
וחכמים מטהרין, שהיו גנבים ונמלכו והלכו להן. חכמים פוסקים שהכל טהור. אמנם היו כאן גנבים, ואמנם הם פרצו את הדלת, אך אין בתוך הבית שום ראיה שאדם התהלך שם בין הכלים. לפיכך אנו אומרים שלאחר שפרצו נמלכו בדעתם והלכו להם, אולי אף התחרטו, ובכל אופן אין לנו להניח שנכנסו וטימאו דבר.
הלכת חכמים משקפת את הקו העובר בכל הפרק: חשש צריך להיאחז במשהו ממשי. דלת פתוחה מוכיחה שדלת נפתחה; אין היא מוכיחה שאדם עבר דרכה.