טהרות, פרק ז, משנה ד. פרקנו כולו עוסק בעמי הארץ, ובשאלה כיצד על הנזהר בטהרה לנהוג כלפי מי שאינו נזהר בה. המשניות הקודמות כבר קבעו את קו הגבול שבין החבר, שנאמן בדבריו בהלכות אלו, ובין עם הארץ, שאין בדבריו על אוכלין וכלים טהורים ממש כלום. מכאן עולה מאליה שאלת ההמשך: כיצד נוהגים כלפי נשותיהם?
המסקנה המקובלת היא שמעמדה של אשה נשואה נגרר אחר מעמד בעלה. אשת עם הארץ נידונת ככזו, ואשת חבר נידונת כבעלה. הטעם פשוט: הבית מתנהל לפי סטנדרט אחד, וכל אשה נוהגת כמנהג הבית שבו היא גרה. משנתנו מיישמת עיקרון זה במקרה מוחשי, ותוך כך היא ממשיכה את המחלוקת שבין רבי מאיר לחכמים, המחלוקת שעיצבה עד כה כל משנה בפרק.
המקרה
"אשת חבר שהניחה לאשת עם הארץ טוחנת בתוך ביתה": אשת חבר הניחה את שכנתה, אשת עם הארץ, טוחנת בתוך ביתה. נסו לדמיין: השכנה באה לבית ועובדת ליד הרחיים, ובעלת הבית יצאה לרגע מן החדר.
"פסקה הרחיים, הבית טמא": אם פסקו הרחיים מלטחון, כל הבית טמא. הרחיים הן מכשיר שעובדים בו בלי הפסק, וקולן הוא מעין דיווח על מקום הימצאה של האשה. כל זמן שקול הטחינה נשמע, היא קבועה במקום אחד. משנפסק הקול, היא פנויה לקום ולהלך לכל מקום שתרצה, ורבי מאיר מניח שכך בדיוק עשתה. עם הארץ אינו נמנע מלנגוע בכל מה שבא לידו, ולכן יש לחשוש שהתהלכה ונגעה.
"לא פסקה הרחיים": אבל אם לא פסקה הטחינה, כלומר שהמשיכה במלאכתה בלי הפסק, אז "אין טמא", לא נטמא דבר בבית, "אלא עד מקום", אלא באותו תחום "שהיא יכולה לפשוט את ידה וליגע", כמידת פשיטת ידה ונגיעתה ממקום מושבה.
כששתיים הן
"היו שתים": אם היו שתי נשות עם הארץ בבית, "בין כך ובין כך הבית טמא". בין שנמשך קול הרחיים ובין שפסק, כל הבית טמא. "שאחת טוחנת ואחת ממשמשת": האחת יכולה להמשיך ולטחון ולהשמיע בדיוק את הקול שהיה מרגיע את דעתנו, בעוד חברתה קמה וממשמשת בבית. קול הרחיים הסדיר אינו מוכיח עוד מאומה.
"דברי רבי מאיר": כאן המשנה מייחסת את ההוראה לרבי מאיר, והייחוס חוזר אחורה על יותר מן המשפט האחרון: כל הדינים שהובאו במשנה עד כאן דבריו הם.
שיטת חכמים
"וחכמים אומרים": חכמים חולקים, ומחזיקים באותה גישה שנקטו קודם לכן בפרק. לדעתם אין טמא אלא "עד מקום שהן יכולין", התחום שבו היו הנשים יכולות "לפשוט את ידן וליגע", לפשוט יד ולנגוע. אין בונים חומרה על ההנחה שקמו והתהלכו בבית; רק מה שיש לנו יסוד לומר שנגעו בו בפועל נטמא.
כך אותו מקרה עצמו מוליד שתי תוצאות שונות לגמרי. לרבי מאיר, שתיקת הרחיים די בה לטמא בית שלם, ואשה שנייה בחדר מרוקנת את הקול עצמו מכל כוח הוכחה. לחכמים, אין הטומאה מתפשטת מעבר למידת היד הפשוטה.