טהרות, פרק ו, משנה ד. כל הפרק בנוי על חילוק אחד גדול: ספק טומאה שנולד ברשות הרבים, האדם טהור; ואותו ספק בעצמו ברשות היחיד, האדם טמא. משנתנו שואלת עתה מה הדין כשאין לפנינו ספק אחד בלבד, אלא ספק על גבי ספק.
המשנה קובעת את הכלל בהיקף רחב: "כל שאתה יכול להרבות ספקות וספק ספקות, ברשות היחיד טמא, ברשות הרבים טהור": כמה ספקות שתוכל לצרף, ואפילו ספק ספקות, ספק כפול, ברשות היחיד הדין טמא, וברשות הרבים הדין טהור.
כדאי לעצור כאן, שכן כל מי שלמד את הסימנים הנוגעים בדבר ביורה דעה יודע כמה כוח יש בדרך כלל לספק ספיקא. הש"ך הקדיש מערכת שלמה של כללים לעניין זה, כללי ספק ספיקות, ושם היסוד הוא שכיוון שהספק מונח על גבי ספק אחר, מקילים. בעולם הטומאה והטהרה אין החשבון הזה שייך כלל. ריבוי הספקות אינו משנה דבר. ברשות היחיד האדם נשאר טמא, ולא משנה כמה שכבות של אי ודאות יעלה בידו לצרף, וברשות הרבים הוא נשאר טהור.
שרשרת הספקות
המשנה שואלת "כיצד", ומשיבה במעשה הבנוי ספק אחר ספק. אדם נכנס למבוי, והטומאה מונחת בחצר הסמוכה.
- "ספק נכנס ספק לא נכנס": אין ידוע אם נכנס לחצר בכלל. זהו הספק הראשון.
- או שהטומאה בתוך הבית, ושוב ספק אם נכנס אם לא נכנס.
- "אפילו נכנס, ספק היתה שם ספק לא היתה שם": ואף אם נאמר שנכנס, ספק הוא אם הטומאה היתה שם באותה שעה.
- "אפילו היתה שם, ספק יש בה כשיעור ספק אין בה כשיעור": ואף אם נאמר שהיתה שם, שמא היה החפץ פחות מן השיעור הנדרש לטמא.
- "אפילו יש בה, ספק טומאה ספק טהרה": ואף אם נאמר שהיה בה כשיעור, שמא לא היה החפץ טמא מעיקרו.
- "ואפילו טומאה, ספק נגע ספק לא נגע": ואף אם נאמר שהיה טמא באמת, שמא לא נגע בו כלל.
שישה או שבעה ספקות בזה אחר זה, והמשנה חותמת: "ספקו טמא". בכל אחד מן הצירופים הללו, כשהמקום הוא רשות היחיד, הספק נפשט לצד הטומאה.
רבי אלעזר והמקור בסוטה
רבי אלעזר חולק, ומחלוקתו נשענת על השאלה מהיכן נלמד כל הדין הזה. עצם המושג של רשויות בענייני טומאה וטהרה, שספק מחמירים בו במקום פרטי ומקילים בו במקום ציבורי, נלמד מן הסוטה. סוטה היא אשה שנחשדה בזנות. אם היינו יודעים בוודאות שנטמאה, לא היתה סוטה כלל אלא נואפת ממש. מה שמגדיר את פרשתה הוא הספק: ידוע שנסתרה במקום פרטי, וחשד יש במה שאירע שם. כאן התורה עצמה מציגה ספק שנולד ברשות היחיד, והתורה עושה אותה טמאה עד שיתברר מצבה אחר כך. שני הצדדים במחלוקת שבמשנתנו מקבלים את הסוטה כמקור לכל המערכת; השאלה היא עד כמה חייב הדין הנלמד להידמות למקורו.
רבי אלעזר תובע שהדמיון יהיה מדויק: "ספק ביאה טהור, ספק מגע טומאה טמא". הסתכל בסוטה היטב, הוא טוען. אין שם שאלה אם היתה בחדר; ודאי היתה שם. השאלה היחידה היא מה אירע בשעה שהיתה שם. לפיכך ספק בנגיעה, ספק מגע, דומה באמת לסוטה, ולכן דינו טמא. אבל ספק ביאה, ספק אם האדם נכנס למקום בכלל, אין לו כל מקבילה בסוטה, ואין לקרוא לו ספק טומאה ברשות היחיד. אדם כזה, אומר רבי אלעזר, נשאר טהור.
אין ההלכה כרבי אלעזר. אבל ראוי הוא לשבח על עקביות מופלאה: הוא מחזיק בשיטתו גם במשנה הבאה, שם אדם אינו יודע לאיזו משתי שדות נכנס, ושוב רבי אלעזר מטהר, משום שאין כאן אלא ספק ביאה. ולנו נשאר פסק המשנה על מקומו: אפשר להרבות ספקות כמה שירצה אדם, וברשות היחיד הדין עדיין טמא.