טהרות, פרק ה, משנה ד. נושאו של הפרק הוא ספק טומאה שנולד ברשות הרבים, שבו ההלכה מכריעה את הספק לקולא והאדם נשאר טהור. משנתנו מביאה מקרה נוסף מסוג זה, והפעם לא בשתי שבילים אלא בשתי בריות קטנות המונחות בגלוי.
פתיחת המשנה: "השרץ והצפרדע ברשות הרבים". שרץ, כלומר אחד משמונת השרצים שנבלתם מטמאה, מונח במקום ציבורי, ולידו מונחת צפרדע. נצייר לעצמנו את השרץ כלטאה: דינו כאב הטומאה, וכל הנוגע בו נטמא. הצפרדע, לעומת זאת, אינה מטמאה כלל. וכאן מתחילה הבעיה: למראה העין לטאה וצפרדע יכולות להיות דומות זו לזו עד כדי כך שאדם שנגע באחת מהן אינו יכול לומר באיזו מן השתיים נגע.
הנגיעה הראשונה
"נגע באחד מהם ועשה טהרות ונאכלו". נגע באחת מן השתיים ואינו יודע באיזו. לאחר מכן עשה טהרות, כלומר אוכלי תרומה, והם הוגשו ונאכלו. אותם אוכלים אינם קיימים עוד, ולכן לא נותרה לגביהם הכרעה להוציא.
"טבל". אחר כך ירד למקווה וטבל. במקום שהטומאה באה מן השרץ, אין צורך ביותר מטבילה והערב שמש.
הנגיעה השנייה
"נגע בשני ועשה טהרות". לאחר זמן נגע בבריה השנייה, וגם כאן לא היה יכול לזהות באיזו מהן נגע, ושוב עשה אוכלי תרומה. האם אותם אוכלים טהורים או טמאים?
"הרי אלו טהורות". המשנה פוסקת שהם טהורים. הכמות הראשונה נאכלה ואינה בהישג ידנו, ולכן הספק נפתר בכך שתולים את השרץ בנגיעה הראשונה ואת הצפרדע בשנייה. האוכל המונח לפנינו עכשיו נוהגים בו כטהור.
כשהטהרות הראשונות עדיין קיימות
"אם קיימות הראשונות, אלו ואלו תלויות". אם אותה תרומה ראשונה עדיין בעולם, שתי הכמויות נעמדות במצב של תלייה. אין דרך לקבוע באיזו מן שתי הנגיעות היה השרץ, וכל אפשרות מוליכה למסקנה הפוכה לגבי שתי הכמויות. וכך אנו נותרים תקועים: שריפה אינה באה בחשבון באף אחת מהן, שהרי ייתכן בהחלט שאותה כמות טהורה לגמרי, ותרומה טהורה אין מאבדים אותה. לפיכך שתיהן פשוט מונחות בצד, לא נאכלות ולא נשרפות.
כשלא טבל בינתיים
"אם לא טבל בינתיים, הראשונות תלויות והשניות ישרפו". נשנה עתה פרט אחד בלבד: לא הייתה טבילה בין שתי הנגיעות. הכמות הראשונה עומדת בתלייה, שכן איננו יכולים לדעת אם אותה נגיעה פותחת הייתה בשרץ או בצפרדע. הכמות השנייה, לעומת זאת, טמאה ללא ספק. משנגע בבריה השנייה, הרי נגע בשרץ ובצפרדע גם יחד, ומי מהן שקדמה, כבר קיבל טומאה ולא עשה דבר להסירה. התרומה שטיפל בה באותו שלב טמאה בוודאי, ונשרפת.
מדוע המשנה מלמדת את הדין פעמיים
ראוי לשאול מה מוסיפה משנה זו, שהרי פסקיה עולים בדיוק עם מה שנלמד במשנה הקודמת בעניין שני השבילים. הרמב"ם משיב על כך, ותשובתו נסמכת על שלוש דעות התנאים המובאות בפרק זה. ראשונה דעת החכמים, וכן ההלכה שאנו נוהגים בה, שספק שמקורו ברשות הרבים מותיר את האדם בטהרתו. שנייה דעת רבי עקיבא, שנקט קו מחמיר. שלישית דעת רבי יוסי, שחילק את החומר בדרכו שלו: הוציא את מקרה השבילים מכלל שאר המקרים והחמיר בכל השאר, ובכללם השרץ והצפרדע. מבאר הרמב"ם שמשנתנו באה להשמיע לנו שאף רבי יוסי, על כל חומרתו במקרים שמחוץ לשבילים, מקבל את ההכרעה המקילה במצב זה, שבו נגע אדם בבריה אחת, טבל, ורק אחר כך נגע בשנייה.