טהרות, פרק ד, משנה ד. פרקנו עוסק והולך במקרי ספק טומאה, ובייחוד בטומאה שהיא בתנועה, שבה ההלכה נוהגת עמנו פעמים רבות ביד רחבה. כאן מציגה המשנה מקרה שבו אין ההקלה הזו תופסת, מפני שהטומאה שלפנינו היא טומאת אוהל. המת אינו מטמא רק במגע או במשא: הוא מטמא גם את חלל האוויר שמעליו ושמתחתיו. ובאוהל אין קולא של תנועה. בין שמקור הטומאה מונח במקומו ובין שהוא נישא באוויר, האוהל שהוא עושה אוהל הוא.
פותחת המשנה: "כזית מן המת בפי העורב", כזית מבשר המת אחוז במקורו של עורב. כזית מן המת די בו לעשות טומאת אוהל, וכאן הוא מרחף באוויר, נישא בפי העוף. בדרך כלל היה מצב של טומאה בתנועה עומד לזכותנו. כאן הוא אינו מועיל כלל, ודווקא משום שאנו עוסקים באוהל.
"ספק האהיל על האדם ועל הכלים ברשות היחיד": יש ספק אם עבר העורב ממש למעלה מהם, כך שהכזית עשה אוהל על אדם ועל כלים שעמדו למטה, והמעשה היה ברשות היחיד. פרט זה הוא המכריע. ספק טומאה שנולד ברשות היחיד, טמא, ואילו אותו ספק עצמו ברשות הרבים, טהור. נמצא שהרשות הפרטית היא שיוצרת מעיקרא את הבעיה שלנו.
משקבענו שאנו ברשות היחיד, מתפצל הדין בין שני הצדדים שעמדו למטה. באדם, הספק טמא. בכלים, הספק טהור. ההבחנה נשענת על כלל שמלווה אותנו לאורך המשניות הללו: הדין שספק ברשות היחיד טמא נאמר רק במקום שיש שם מי שיש בו דעת להישאל, בעל דעת שאפשר לשאול אותו מה אירע. את האדם אפשר לשאול, "האם עבר העוף מעליך או לא?", ולכן ספקו נדון לחומרה. הכלים אין בהם הכרה ואי אפשר לחקור אותם, אין בהם דעת להישאל, ולפיכך ספקם נדון לקולא והם נשארים טהורים.
מכאן עוברת המשנה לספק מסוג אחר לגמרי. לשונה "הממלא עשרה דליים", ולאחר מכן נמצא שרץ באחד מהם. תארו לעצמכם בית מן הימים ההם, ובחצרו בור מים משלו. בעל הבית משלשל את הדלי, מעלה אותו, וחוזר על המלאכה עד שעשרה דליים מלאים עומדים לצידו. רק אז נופלת עינו על שרץ, אחת מאותן בריות קטנות שנבלתן מטמאה, מוטל בתוך אחד מן העשרה. תגלית מאכזבת, והיה מקום לצפות שיהיה עליו לרוקן את כל הדליים עד האחרון ולהתחיל את כל הטורח מחדש.
המשנה פוסקת אחרת: "הוא טמא וכולן טהורין". רק אותו דלי טמא, ותשעת האחרים נשארים טהורים. ומדוע לא נחשוש שהשרץ היה קודם בדלי אחר ורק אחר כך הגיע למקום שבו מצאנו אותו, או שכל הדליים נמלאו ממים טמאים? מחמת הכלל שפגשנו למעלה בפרק זה: "כל הטומאות כשעת מציאתן", כל טומאה נדונה לפי השעה שבה נמצאה. השרץ נמצא בדלי אחד, וזהו הדלי היחיד שאנו רשאים לטמא. ואף שסביר בהחלט, ולא רחוק כלל, שהיה קודם לכן במקום אחר, אין אנו הולכים אחורה ומשליכים מן ההווה על העבר.
עדיין אפשר לטעון שהשרץ ודאי עלה מן הבור, ונמצא שמי הבור עצמם טמאים, וממילא כל דלי שנשאב מהם טמא. טענה זו נופלת מטעם אחר: מים שבבור מחוברים לקרקע, וכפי שנראה, כל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה. לכן גם אם היינו יכולים לשחזר שהשרץ צף בבור, אין מי הבור נטמאים ממנו. הדבר היחיד שהיה מטמא את תשעת הדליים האחרים הוא הוכחה שהשרץ היה בהם בפועל, והוכחה כזו אין לנו.
המקרה החותם מחדד את העניין עוד יותר. המשנה מדברת ב"המערה מכלי לכלי", ולאחר מכן נמצא שרץ בכלי התחתון שקיבל. אדם מריק מים מכלי אחד לכלי אחר, ואחר כך נראה שרץ בתחתון. השכל הישר היה מכריע מיד: בכלי התחתון לא היה דבר קודם לכן, והדבר היחיד שנשפך לתוכו הוא המים שמלמעלה, אם כן השרץ לא יכול היה לבוא אלא עם אותם מים, כלומר היה בכלי העליון רגעים ספורים לפני כן. ואף על פי כן פוסקת המשנה "העליון טהור": הכלי שלמעלה עומד בטהרתו. הכלל עומד כשהיה, כל הטומאות כשעת מציאתן. הטומאה נדונה במקום שבו נתגלתה ובשעה שבה נתגלתה, ואין אנו מוסמכים לעקוב אחריה אחורה אל המקום שבו מן הסתם הייתה קודם.
שני לימודים עולים זה בצד זה במשנה זו. במקום שהמת עושה אוהל, אין התנועה מצילה, ואדם העומד תחת אוהל של ספק ברשות היחיד טמא, מפני שהיה אפשר לשאול אותו. אבל במקום שהשאלה היא שחזור קורותיה של הטומאה, ההלכה עומדת בתוקף: אנו דנים את מה שמצאנו, בשעה שמצאנו, ולא יותר מזה.