טהרות, פרק ב, משנה ד. משנה זו היא האמצעית בשלוש משניות קצרות שממפות את דרגות הטומאה, ועוקבות אחר השאלה עד היכן משתלשלת שרשרת הטומאה בחולין, בתרומה ובקודש. שלושתן מסתיימות באותו סיום מרנין: אוכל שהתגלגל בשרשרת עד שנשלה ממנו כל הטומאה, ולפיכך מותר לאכלו יחד עם נזיד של קודש. כאן עוסקת המשנה בדרגות הטומאה שבתרומה.
פותחת המשנה: "הראשון והשני שבתרומה, טמאים ומטמאין" (ראשון ושני לטומאה בתרומה, טמאים והם מטמאים). שתי הדרגות הראשונות הן שני דברים בבת אחת: הן עצמן טמאות, והן גם פעילות מבחינה מעשית, שכל אחת מהן מעבירה טומאה לפריט התרומה הבא שהיא נוגעת בו, וכך נמשכת השרשרת לדרגה נוספת.
ומכאן: "השלישי פסול ולא מטמא" (השלישי פסול ואינו מטמא). קודם לרעיון, מילה על הנוסח. בדפוסי המשנה, ומן הסתם גם במשנה שלפניכם, הגירסה היא פוסל, כלומר שהשלישי פוסל. נוסח זה אינו מתאים כאן, שהרי בשלב זה של השרשרת כבר ידוע לנו שאין בכוח שלישי שבתרומה לפסול דבר אחר. הגירסה החלופית, פסול, היא כמעט בוודאות הנכונה: המשנה מלמדת על מעמדה של הדרגה השלישית עצמה. תרומה שנעשתה שלישי היא פסולה, אוכל פסול שאין לאכלו, אך היא נטולת פעולה. אין היא מעבירה טומאה הלאה לשום דבר.
ולסיום: "והרביעי נאכל בנזיד הקודש" (והרביעי נאכל בנזיד של קודש). תרומה שהגיעה לדרגה רביעית אין בה טומאה כלל. משום כך היא נאכלת אף בנזיד הקודש, תבשיל העשוי מקודש, ובפרט קודש שיש בו דרגה רביעית של טומאה. לתבשיל יש מעמד; לתרומה שברביעי אין. ומכיוון שהתרומה אינה מביאה עמה מאום, אין חשש במפגש בין השניים, ופיסת תרומה זו מצטרפת לקודש שבאותו נזיד.
נמצא שהתמונה בתרומה היא שרשרת המתקצרת והולכת: שתי דרגות שהן טמאות ומטמאות, דרגה שלישית שהיא מקולקלת אך בלתי מזיקה, ודרגה רביעית שהיא נקייה לגמרי, ואף מוצאת את דרכה לתוך קדירה של קודש.