טהרות, פרק י, משנה ד. הפרק כולו עוסק בפועלי בית הבד ובבוצרים ובחיובי הטהרה הרובצים עליהם. עד כאן עמדו הזיתים במרכז; מכאן ואילך עוברת תשומת הלב לענבים, ומתברר שבענבים נוהג דין חמור יותר.
במה נשתנו ענבים מזיתים
אפשר היה לחשוב ששניהם שווים בעיקרם: שניהם מפירות ארץ ישראל הקלאסיים, שניהם נכתשים ונדרכים כדי להוציא מהם דבר אחר, ויש ביניהם צד שווה מרובה. אלא שבענבים נוספה חומרא: ענבים שנבצרו על דעת לדרוך אותם ליין, נחשבים מוכשרים לקבל טומאה מתחילתם, כבר בשעת הבצירה. ממילא הבוצרים עצמם חייבים להיות טהורים, אנשים שטהרו את עצמם ועובדים בטהרה. ובזיתים אין הדבר כן.
זו ההבחנה השקטה העוברת בלשונות הפרק. הבדדין הם העוסקים בבית הבד, והבוצרין הם הבוצרים. השמות כשלעצמם אינם מגלים באיזה פרי מדובר, אבל כשהפרק מדבר בבדדין הוא מדבר בזיתים, שכן בזיתים אין לנו כל עניין אם הבוצרים היו טמאים או טהורים. בענבים המצב שונה לחלוטין.
מקורה של החומרא
הטעם נעוץ באחת משמונה עשר הגזירות המפורסמות. באותו יום נחסרו מקצת מבית הלל ולא באו, ובית שמאי נצלו את השעה והעבירו תקנות רבות. יש שמונה עשר דברים שבהם אנו נוהגים כבית שמאי ולא כבית הלל, וזה אחד מהם. חששם של בית שמאי הוא שכשאדם ממשמש בענבים לבדוק אותם הוא דוחק אותם מעט, יוצא מהם מקצת מוהל, המוהל נוטף על ענבים אחרים, וכיוון שנגע בהם משקה הוכשרו לקבל טומאה, וכן הלאה. התוצאה: כל בצירת ענבים העומדים ליין צריכה להיעשות בטהרה.
שאלת שינוי הדעת
מששמענו כך, נפתחת שאלה נוספת: מה יהיה אם נשתנתה דעתו של הבעל? נניח שבצר בתחילה על דעת לאכול, או למכור לאכילה, ואחר כך גמר בדעתו להביא את הענבים לגת ולעשותם יין. זהו המקרה של משנתנו.
"הנותן מן הסלים ומן המשטח של אדמה", המקרה הוא באדם המוציא ענבים מן הסלים הקטנים, או מן משטח שהפירות היו שטוחים בו על גבי הקרקע ממש. שני המצבים הללו הם סימן מוכר שהבצירה נעשתה לשם אכילה. עכשיו הוא נוטל אותם פירות ונותנם לגת, כלומר חזר בו מכוונתו הראשונה. הענבים הללו באו מבצירה שלא היה לנו בה כל עניין אם הבוצרים טהורים, ותורת ענבי אכילה עליהם, והוא רוצה להסב את שמם לענבי דריכה ולעשות מהם יין.
"בית שמאי אומרים, נותן בידים טהורות; ואם נתן בידים טמאות, טימאן", לדעת בית שמאי חייב הוא לתת אותם לגת בידיים טהורות, ואם נתן בידיים טמאות הרי טימא אותם. כלומר, בית שמאי סוברים שענבים כאלה מקבלים טומאה מעתה, אף שהבצירה נעשתה מתחילה לשם אכילה ולא לשם יין, שכן החלטתו החדשה של הבעל היא כשלעצמה משנה את שמם וממשיכה אותם לכלל דבר המקבל טומאה.
הערה בעניין דרגות הטומאה
יש כאן קושי שראוי לעמוד עליו. ידיים דרגתן בדרך כלל שני לטומאה. אם כן, מה אכפת לנו בענבים הללו? מגע שני עושה אותם שלישי, וטומאת שלישי אינה נוגעת למעשה בפירות חולין שאינם תרומה. מה אם כן הרווחנו?
אפשר להציע כמה דרכים. יש לומר שזו שיטה מיוחדת של בית שמאי. ואפשר שמדובר דווקא בענבים של תרומה. ואפשר בדרך רחבה יותר: בית שמאי סוברים שטבל כתרומה, כלומר כל דבר שעתידים להפריש ממנו תרומה יש לנהוג בו כתרומה מתחילתו. לפי זה ידיים שהן שני עושות בפירות שלישי ופוסלות בכך את התרומה שבתוכם, וזה אכן דבר חמור. ואפשר שכאן הידיים נחשבות ראשון, תחילה. אלו מן המחלוקות שנשארו פתוחות, וכדאי להפוך בהן.
שיטת בית הלל
"בית הלל אומרים, נותן בידים טמאות, ומפריש תרומתו בטהרה", בית הלל אומרים שנותן אותם אף בידיים טמאות, ואחר כך, כשמפריש את התרומה מן היין, אותה הפרשה צריכה להיות בטהרה. בית הלל סוברים שכיוון שנבצרו הענבים על דעת לאכילה, נשאר עליהם שמם הראשון גם לאחר שנשתנתה דעתו של הבעל.
כשהענבים נבצרו לדריכה
"מן העביטים ומן המשטח של עלים", כשהוא מוציא את הפירות מן העביטים, הסלים הגדולים, או מן משטח של עלים שהפירות שטוחים עליהם, אלו הם סימני ענבים שנבצרו מתחילה לגת. וכאן, "הכל שוין שהוא נותן בידים טהורות", אין מחלוקת: נותן בידיים טהורות. שני הבתים מודים שבצירה שנעשתה על דעת יין מעמידה פירות המקבלים טומאה, וכן ההלכה. "ואם נתן בידים טמאות, טימאן", ואם נתן בידיים טמאות, טימא אותם.