TheWholeTorah.aiBeta

טהרות פרק א, משנה ד: שומר המצטרף לטומאת אוכלין ולא לטומאת נבלות

לימוד בחברותא
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

טהרות, פרק א, משנה ד. הפרק נפתח בדיני נבלה, כשהוא מעמיד זו מול זו את נבלת העוף הטהור ואת נבלת העוף הטמא ובודק אילו שיעורים ואילו הלכות חלים על כל אחת מהן. עכשיו המשנה מרחיבה את היריעה מן העופות אל הבהמה, ופונה אל כל חלקי הבהמה שאינם בשר: האם הם מצטרפים לשיעור הטומאה, ואם כן, לאיזה סוג של טומאה?

וזו הרשימה כלשון המשנה: "ובבהמה, העור, והרוטב, והקיפה, והאלל, והעצמות, והגידין, והקרנים, והטלפים". זו שרשרת צפופה של מונחים, וכל אחד מהם ראוי להסבר. העור הוא עור הבהמה. הרוטב הוא הציר היוצא מן הבשר. הקיפה הם התבלינים המתבשלים עמו. האלל הוא פסולת הבשר שנשארת. העצמות הן עצמות, הגידין גידים, הקרנים קרניים והטלפים טלפיים.

ומה הדין? "מצטרפין לטמא טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות", כל פריט ברשימה מצטרף לטומאת אוכלין, ואף אחד מהם אינו מצטרף לטומאת נבלות. המשותף לכל החלקים הללו הוא שהם משמשים שומר: העור, הקרניים, הטלפיים וכיוצא בהם יוצרים כיסוי מגן סביב הבשר שבפנים. אין ביניהם אחד שאדם היה עושה ממנו סעודה בפני עצמו. כמדומני שאנשים אוכלים אותם יחד עם שאר הבהמה (מנה של קרניים מעולם לא הזדמנה לי, ומי שיש לו ניסיון מעשי מוזמן לכתוב). מכיוון שאינם אוכל בפני עצמם, אין הם יכולים לקבל טומאת אוכלין באופן עצמאי. אבל הם כן מתחברים אל הבשר, כך שנפחם נמדד יחד עמו לשיעור הנדרש לטומאת אוכלין.

ואילו לטומאת נבלות אין הם תורמים דבר. טומאה זו פועלת לפי עיקרון אחר: היא קשורה בנבלה עצמה, כלשון התורה בויקרא פרק יא פסוק לט, בעניין הנוגע בנבלת בהמה שמתה. שם הטומאה חלה על בשר הבהמה המתה עצמו, ומסתבר שהיא אינה מתפשטת אל השומר, כלומר אל אחד מן הפריטים שנמנו לעיל.

"כיוצא בו", המשנה מביאה עכשיו מקרה מקביל, והוא מחזיר אותנו לתמונה המפתיעה של יהודי השוחט עבור גוי: "השוחט בהמה טמאה לנכרי והיא מפרכסת". יהודי שוחט בהמה טמאה עבור שכנו הגוי. השחיטה נעשתה, הבהמה מתה, ועדיין הגוף מפרכס ומרתת. מה מעמדה ההלכתי במצב זה?

"מטמא טומאת אוכלין", טומאת אוכלין חלה עליה כבר עכשיו. אמנם ליהודי אין כאן אוכל, אבל לגוי שהזמין את השחיטה יש, וזה מספיק כדי לקבוע את המחשבה, כלומר את הכוונה המייעדת דבר לאוכל, שהיא תנאי מוקדם לטומאת אוכלין. "אבל לא טומאת נבלות, עד שתמות או עד שיתיז את ראשה", טומאת נבלות, לעומת זאת, ממתינה: היא חלה רק כשהמיתה נשלמת, כלומר משפסק הפרכוס, או לחלופין משהותז הראש, שמכריע את השאלה באותה ודאות.

המשנה חותמת בכלל שקושר את הכול יחד: "ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות". הכתוב שרטט את גבולות טומאת האוכלין ביד רחבה יותר משרטט את גבולות טומאת הנבלות. שני המקרים שלנו מדגימים זאת: עור, עצמות, קרניים וטלפיים נמנים לטומאת אוכלין ואינם נמנים לטומאת נבלות, ובהמה שעדיין מפרכסת כבר מטמאה טומאת אוכלין אף שלא נעשתה נבלה עדיין.