טהרות, פרק ט, משנה ג. הפרק הזה מלווה את הזית מן העץ ועד בית הבד. אוכל אינו מקבל טומאה אלא לאחר שהוכשר על ידי משקה, ובזיתים המשקה הזה הוא לרוב המוהל שלהם עצמם, הלחות הנוטפת מהם בשעה שהם שוהים ומתרככים במעטן. לחות זו מכשירה לקבל טומאה רק כשהבעל שמח בה, כלומר כשנגמרה מלאכתו באותם זיתים. משנתנו עוסקת במקרה שאכן נגמרה.
"נגמרה מלאכתן, הרי אלו מוכשרין": משנגמרה המלאכה בזיתים, הרי הם מוכשרים, מוכנים לקבל טומאה. המוהל שלהם עצמם הרטיב אותם לרצון הבעלים, והפרי עומד עתה מוכן לקבל טומאה. "נפלו עליהן משקין, טמאין": ולפיכך, אם נפלו עליהם משקין, הזיתים נטמאים. זו פשוט התוצאה הטבעית של ההכשר: מה שיכול להיטמא, נטמא.
מכאן מפנה המשנה את עיונה מן הזיתים אל המוהל שלהם. "המוהל היוצא מהן": מה דינה של הלחות הנוטפת מזיתים שכבר הגיעו לכלל הכשר? האם היא נחשבת משקה ממש, המכשיר ומקבל טומאה? "רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין": רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין. ביסוד שיטתו של רבי אליעזר עומדת טענה בעצם מהותו של המוהל: לדעתו אין לו כלל דין משקה. שבעת המשקין שמנתה תורה, אותם המכשירים אוכלין והמקבלים בעצמם טומאה, אינם כוללים אותו, ולפיכך הוא נשאר מחוץ לתחום ההלכות הללו לגמרי. בכך חולק רבי אליעזר על מה שקבע הפרק שלנו למעלה, וחכמים מחזיקים בו.
רבי שמעון בא עתה ומעמיד את כל המחלוקת באור אחר. "אמר רבי שמעון, לא נחלקו על המוהל", אומר הוא, כשמדובר במוהל "היוצא מן הזיתים, שהוא טהור": לא נחלק אדם על מוהל הנוטף מן הזיתים עצמם, שהרי שני הצדדים מטהרים אותו. "ועל מה נחלקו? על היוצא מן הבור": נושא המחלוקת הוא דבר אחר לגמרי, והוא היוצא מן הבור.
כדי לעמוד על כך, נצייר לעצמנו כיצד מפיקים את השמן. הזיתים נצברים בבור, שם הם מתרככים ומוציאים משקה מרובה: שמן, ועמו כל שאר הלחות שהיתה בפרי. משפינו את המשקה, נשאר בבור מה שמתפצל לשתי שכבות נפרדות, השמן צף מלמעלה ומוהל עבה וכבד נקווה מלמטה. אותו שיור תחתון, לאחר שניטל השמן, הוא שרבי שמעון קורא לו "היוצא מן הבור".
ועליו "שרבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין". רבי אליעזר מטהר מן הטעם שנאמר למעלה: הדבר עבה וסמיך, ואינו מחשיבו משקה. וחכמים מטמאין, לפי שבמוהל כזה מעורב בהכרח מקצת שמן, ומשיש בו שמן דינו כמשקה לכל דבר, ככל השמן עצמו.
ההלכה כחכמים, כפי שהם מתפרשים לפי פסק תנא קמא בפתח המשנה: משנגמרה המלאכה, הזיתים מוכשרים, והמוהל היוצא מהם דינו כמשקה שיכול להיטמא.