טהרות, פרק ז, משנה ג. הפרק כולו, מתחילתו ועד סופו, עוסק בעם הארץ, ב"עמארצים" כפי שנוהגים לקרוא להם: אנשים שאינם מדקדקים בענייני טומאה וטהרה. שוב ושוב חוזרת המשנה על אותה שאלה מעשית: כיצד ינהג אדם המקפיד על טהרה כלפי אדם כזה, והיכן מקומו של אותו אדם בתוך מערכת הטומאה והטהרה? מכיוון שכל מה שאדם טמא נוגע בו נטמא, ברגע שהוא נשאר לבדו בין הכלים שלך אתה עומד בפני בעיה של ממש.
מעשה בפועלים
"המניח אומנים בתוך ביתו": אדם שהשאיר בעלי מלאכה בתוך ביתו. תארו לעצמכם צבעים, או כל בעלי אומנות אחרים, שנשארו לבדם בבית בעוד בעל הבית איננו. על כך שנינו: "הבית טמא, דברי רבי מאיר". לדעת רבי מאיר, הבית כולו טמא.
הסברה שבדברי רבי מאיר פשוטה, וקשה לומר שאיננה מתקבלת על הדעת. פועל אינו אורח. הוא נכנס לבית כדי לבצע מלאכה, והמלאכה המוטלת עליו גורמת לו להרגיש שמותר לו לשלוח יד בכל דבר העומד בדרכו. הניחו צוות של צבעים בחדר, והם יזיזו את השולחן הצידה אם הוא מפריע, יורידו ממנו חפצים, יניחו עליו את הכלים שלהם, וימשיכו הלאה אל הקיר הבא. וכיוון שכך דרכם של אנשים כאלה, נגעו בכל חפץ שבבית, וממילא כל חפץ שבבית נטמא.
חכמים עומדים בשלהם
כנגד זה באה הדעה השנייה: "וחכמים אומרים", וחכמים אומרים אחרת. בלשונם: "אין טמא", לא נטמא דבר, "אלא עד מקום", אלא עד המקום "שהם יכולים לפשוט את ידם וליגע", כלומר עד המרחק שבו יכול פועל לשלוח את ידו ולנגוע.
חכמים נאמנים כאן לשיטתם בעקביות גמורה. הכלל שלהם הוא שאין אנו מניחים שאדם נגע במה שאינו שלו לנגוע בו, והם מחילים כלל זה אפילו על פועלים שכירים. לדעתם אין הפועלים מרגישים רשות ונוחות לנגוע בשום דבר שבעל הבית לא נתן להם רשות או הוראה מפורשת לנגוע בו. לפיכך נחשב טמא רק מה שנמצא בהישג ידם מן המקום שבו עמדו, כל מה שייתכן שנגעו בו בלא כוונה.
כמעט אפשר לשמוע בחילופי הדברים נימה של ויכוח, כאילו רבי מאיר לוחץ על חכמים: "באמת? אפילו בעלי מלאכה? עדיין אתם אומרים כך?" הוא דוחק את שיטתם עד קצה גבולה, בוחן אותה כדרך שבוחנים טענה על ידי העמדתה במקרה קיצוני. וחכמים אינם נרתעים. המידה שלהם עומדת אפילו כאן, וכך אף פוסקים הלכה, כדברי חכמים.