טהרות, פרק ה, משנה ג. נושאו של הפרק הוא ספק טומאה שנולד ברשות הרבים, שבו ההלכה מקילה והאדם נשאר בחזקת טהור. משנתנו חוזרת אל המקרה המפורסם של שני השבילין, ומוליכה אותו צעד אחד קדימה: מה הדין כאשר אדם אחד עצמו הלך בכל אחד משני השבילין בשתי הזדמנויות נפרדות, ובכל פעם עסק לאחר מכן בתרומה?
המצב
המשנה פותחת ב"שני שבילין", שני שבילים העוברים ברשות הרבים. אחד מהם טמא, שמא מוטל תחתיו מת קבור, והשני נקי לגמרי מכל טומאה. הקושי הוא פשוט: אין איש יודע איזה שביל הוא איזה.
ההליכה הראשונה
"והלך באחד מהם ועשה טהרות ונאכלו". אדם זה הלך באחד משני השבילין, ואין בידו לדעת באיזה מהם בחר. כשהגיע למחוז חפצו עשה טהרות, כלומר אוכלי תרומה, ואותם אוכלים הוגשו ונאכלו. לא נשתייר מהם דבר שנוכל לבדוק אותו או לסלקו.
"הזה ושנה וטבל וטהר". לאחר מכן העביר את עצמו בכל תהליך הטהרה מטומאת מת: הזאה במי פרה אדומה בשלישי, הזאה שנייה בשביעי, טבילה במקווה, והערב שמש, שבו נשלמת טהרתו. פרט זה ראוי לתשומת לב. לדעת החכמים, והיא הדעה שאנו נוהגים כמותה, לא היה כל זה נדרש ממנו כלל, שהרי ספק שנולד ברשות הרבים משאיר את האדם בטהרתו. כדי ללכת אחר המקרה כפי שהמשנה מציגה אותו, עלינו לצייר לעצמנו אדם שטיהר את עצמו מדעתו, לפנים משורת הדין.
ההליכה השנייה
"והלך בשני ועשה טהרות". לאחר זמן הלך בשביל האחר. עדיין אין בידו לזהות איזה מן השניים נושא את הטומאה, אך ברור לו שהפעם לא השתמש בשביל שבו הלך בראשונה. גם כאן, בסוף הדרך, עשה אוכלי תרומה. כיצד נוהגים באוכלים אלו?
"הרי אלו טהורות". המשנה מכריזה עליהן טהורות. הואיל והמערכת הראשונה כבר נאכלה ואינה מונחת לפנינו, אנו מיישבים את הספק בהנחה שההליכה הראשונה הייתה בשביל הטמא, וממילא ההליכה השנייה הייתה בשביל שאין בו טומאה כלל. לפיכך האוכל שבידינו בפועל נאכל בטהרה.
אם המערכת הראשונה קיימת
"אם קיימות הראשונות, אלו ואלו תלויות". אם מערכת התרומה הראשונה עדיין קיימת, שתי המערכות מונחות במצב של תלייה. אין אפשרות להכריע, שהרי שתי האפשרויות מוליכות לכיוונים הפוכים. ייתכן שהשביל הראשון היה הטמא, ואז הראשונות טעונות שריפה והשניות נאכלות. וייתכן בדיוק להיפך, שהשביל הראשון היה הנקי, ואז הראשונות כשרות לאכילה והשניות הן שצריכות שריפה. ושריפת תרומה טהורה באמת אסורה בדיוק כשם שאכילת תרומה טמאה אסורה. על כן שתי המערכות נשארות תלויות, לא נאכלות ולא נשרפות.
אם לא טיהר את עצמו בין ההליכות
"אם לא טהר בינתיים, הראשונות תלויות והשניות ישרפו". נשנה פרט אחד: הפעם לא טיהר את עצמו כלל בין שתי ההליכות. המערכת הראשונה נשארת תלויה בלבד, שהרי באמת אין לנו שום ידיעה אם אותו שביל ראשון היה הטמא או לא, ולפיכך אוכלים אלו אינם נאכלים ואינם נשרפים. אך במערכת השנייה התמונה שונה לחלוטין. בסוף ההליכה השנייה הוא כבר עבר בשני השבילין בלי שטיהר את עצמו בינתיים, ובוודאי דרכה רגלו בשביל הטמא. טומאתו אם כן ודאית, התרומה שנגע בה לאחר מכן טמאה בוודאי, ואותה מערכת אחרונה נשרפת.
זו תורתה של משנתנו: קולת רשות הרבים מגינה על האדם רק כל זמן שהדבר נשאר בספק אמיתי, וברגע שהפרטים מצטרפים לוודאות, הקולא בטלה.