TheWholeTorah.aiBeta

טהרות פרק ד, משנה ג: אימתי יש לטומאה מקום ואימתי אין לה מקום

לימוד בחברותא
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

טהרות, פרק ד, משנה ג. הפרק הזה עובר על צורותיו הרבות של ספק טומאה, אותם מקרים שאין בידנו לקבוע אם אירע מגע בטומאה או לא. משנתנו ממשיכה קו העובר בכמה מן המשניות שלפניה: טומאה שהיא בתנועה. כל זמן שמקור הטומאה מיטלטל ואינו נח במקום אחד, אין לו מקום קבוע, והספק לגביו נידון לקולא. חציה השני של המשנה מלמד היכן נגמרת הקולא הזאת.

פותחת המשנה: "השרץ בפי החולדה, ונבלה בפי הכלב, ועברו בין הטהורים", חולדה שאוחזת שרץ בפיה, וכלב שאוחז נבלה, בהמה שמתה בלא שחיטה כראוי. הן נבלת שרץ והן נבלה מטמאות בטומאה חמורה. שתי החיות הללו עברו בין אנשים שהיו טהורים. והמשנה מציגה גם את התמונה ההפוכה: "או שעברו טהורים ביניהם", הטהורים הם שעברו במקום שהחיות עמדו בו. בין כך ובין כך אין אפשרות לקבוע אם היה מגע בטומאה.

הדין הוא "ספקן טהור, מפני שאין לטומאה מקום", הספק נפסק לטהרה, לפי שאין לטומאה מקום. השרץ והנבלה מצויים בפיהן של חיות המהלכות, ואין הטומאה נחה בשום מקום. ושים לב עד היכן הדבר מגיע: הצדדים במקרה הזה הם בני אדם, ובבני אדם ודאי יש דעת להישאל, יש בהם דעת שאפשר לשאול אותם מה אירע. בכללי ספק טומאה הרגילים דווקא זה מה שהיה מכריע את המקרה לטומאה; קולת הספק שמורה בדרך כלל למקרים שאין מי שיישאל בהם. אלא שכאן אין בכך כלום. אמנם אפשר לשאול אותם, ואף על פי כן אין לטומאה מקום שתנוח בו, וטומאה שאינה נחה אינה מולידה ספק חזק דיו כדי לטמא אדם.

עכשיו המשנה משנה פרט אחד: "היו מנקרין בהן על הארץ", החיות היו מנקרות בשרץ או בנבלה על גבי הארץ. תאר לעצמך את הכלב או את החולדה שהשליכו את מציאתם ועכשיו מנקרים בה, גוררים אותה על הרצפה תוך שהם מתעסקים בה. ואדם אומר: "הלכתי למקום הלז, ואיני יודע אם נגעתי אם לא נגעתי", "הלכתי לאותו מקום, ואיני יודע אם נגעתי או לא נגעתי".

כל מרכיביו של ספק קלאסי נמצאים כאן. יש לפנינו בן אדם שיש בו דעת להישאל, מי שיש בו דעת שאפשר לשאול אותו, והוא באמת אינו יודע אם היה מגע. החידוש הוא שהטומאה אינה מיטלטלת עוד בפי החיה; היא מונחת על הארץ, נגררת ומנוקרת.

כאן, אם כן, כל מה שדרוש לספק רגיל מצוי במקומו. השואל הוא בן אדם, ובן אדם מעצם טבעו יש בו דעת להישאל, אפשר לשאול אותו מה היה, וספקו הוא ספק אמיתי. מה שהשתנה הוא מקומה של הטומאה עצמה: היא אינה נעה עוד בין שיני החיה אלא מונחת למטה, והחיה מתעסקת בה שם על הארץ.

שני חצאי המשנה מסמנים אפוא את הגבול בדיוק: טומאה הנשאת למעלה בפה מהלך אין לה מקום, וספקה טהור; אבל טומאה שירדה לארץ קנתה לה מקום, ושם הספק דיו לטמא את האדם.