טהרות, פרק ג, משנה ג. הפרק הזה עוסק במשקין היוצאים מתוך אוכלין טמאים, והוא נשען על כלל יסודי: אוכל טמא מטמא משקה רק כשיש בו כביצה, שהוא השיעור הקטן ביותר שבו אוכל מטמא. משנתנו מיישמת את הכלל הזה באדם הסוחט זיתים וענבים, ואחר כך מעמידה לעומתו את מקרה הזב בניגוד חריף.
טמא מת הסוחט זיתים וענבים
"טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים": לפנינו אדם הנושא את הטומאה החמורה שבכולן, טומאת מת, ולפניו זיתים וענבים. הוא איננו אוחז בהם בידיו ממש, שאם כן היה המקרה פשוט מדי; אלא הוא לוחץ וסוחט אותם בכלי עץ פשוטים, שאינם מקבלים טומאה כלל. את הפרי עצמו כבר טימא, אבל השמן והמוהל שבתוכו, כמו בכל משקה הכלוא בתוך אוכל טמא, אינם טמאים.
"כְּבֵיצָה מְכֻוָּן, טָהוֹר": אם יש בפרי שבידיו כביצה מדויקת, או פחות מכביצה, כל משקה הנסחט ממנו נשאר טהור. תנאי אחד נלווה לכך: "וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגַּע", שלא יגע הוא עצמו "בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה", במקום שבו נאסף המשקה. "יוֹתֵר מִכְּבֵיצָה, טָמֵא": אם יש בפרי יותר מכביצה, המשקה כן מקבל טומאה, והמשנה נותנת את הטעם, "שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה רִאשׁוֹנָה נִטְמֵאת בִּכְבֵיצָה". ברגע שנפרדה הטיפה הראשונה מן הפרי, עדיין היה שם אוכל טמא בשיעור כביצה שלמה, ולכן קיבלה הטיפה טומאה ממנו. וכל הטיפות הבאות אחריה מקבלות את טומאתן מאותה טיפה ראשונה.
הדין הזה מקביל לדין זיתים טמאים שנוטף מהם שמנן, והוא הובא כאן דווקא כרקע ניגודי למקרה הבא, שבו נשאל כיצד משתנה כל התמונה כאשר מקור הטומאה הוא זב ולא אדם טמא רגיל.
כשהסוחט הוא זב
"אִם הָיָה זָב אוֹ זָבָה, אֲפִלּוּ גַּרְגֵּר יְחִידִי, טָמֵא". עתה החליפו את הדמות: במקום טמא מת העמידו זב, או אישה בזיבתה. גרגר ענב בודד, שיעור שאינו מתקרב כלל לכביצה, יוציא מיד משקה טמא. שימו לב לקושי שבדבר: אותו גרגר יחיד הוא פחות מן השיעור, ואין בכוחו לטמא דבר. אם כן, מה מטמא את המוהל? "שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה רִאשׁוֹנָה נִטְמֵאת בְּמַשָּׂא". מיד כשיוצאת הטיפה הראשונה מן הפרי, היא מקבלת טומאה מחמת משא.
כאן מונח המפתח לכל המשנה. עד כה, וגם בהמשך ברוב המקרים, עסקנו בטומאות שעוברות במגע. כך בדיוק בטמא המת שבחלקה הראשון של משנתנו, וכך בטומאה שנידונה בדין הזיתים שנוטף מהם שמנן. אבל הזב מטמא גם במשא. לפיכך טיפת המשקה היוצאת תחת ידו נטמאת מכוח זה שהוא נושא אותה, ולא מחמת הגרגר או שאר האוכל שהחזיק אותה.
"זָב שֶׁחָלַב אֶת הָעֵז, הֶחָלָב טָמֵא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה נִטְמֵאת בְּמַשָּׂא". דוגמה שנייה חותמת את המשנה. דמיינו זב החולב את עזו: החלב הנאסף בדלי טמא, והטעם זהה. הטיפה הראשונה היוצאת מן הדד נטמאת במשא, שכן בשעת החליבה הזב (או הזבה) נושא אותה טיפה.