טהרות, פרק ב, משנה ג. כאן המשנה עוסקת בסוג מזון אחד מסוים: חולין שנעשו על טהרת תרומה. היו אנשים שהקפידו לנהוג גם באוכלם החולין, היומיומי והלא מקודש, בקדושה ובטהרה הנדרשות בתרומה, ומשעה שנהגו כך, אותו אוכל מקבל דרגות טומאה שאין כלל בחולין רגילים. משנתנו עוברת על הדרגות הללו כסדרן, ומפרטת את כוחה של כל אחת מהן והיכן נגמר אותו כוח.
הראשון
"הראשון שבחולין, טמא ומטמא" (הראשון בחולין הללו טמא בעצמו וגם מטמא אחרים). כל מה שהוא נוגע בו נטמא בתורו, ואותו דבר יכול להמשיך ולהעביר את הטומאה הלאה. זו טומאה מלאה ופעילה.
השני
"השני פוסל ולא מטמא" (השני פוסל את מה שנגע בו אך אינו מטמא אותו). אכן יש לו השפעה על מה שנגע בו, והוא עושה אותו שלישי, כלומר האוכל שנגע בו נעשה פסול ואינו ראוי לאכילה. אבל השרשרת נעצרת שם. לשלישי אין שום כוח לעשות דבר לתרומה, ולכן הדבר שהשני נגע בו אינו יכול להעביר את פסולו הלאה. השני פוסל אך אינו מטמא.
השלישי
"והשלישי נאכל בנזיד הדמע" (השלישי נאכל בתוך תבשיל של תרומה). "דמע" הוא כינוי המשנה לתרומה, ואם כן המצב שלפנינו הוא חולין שהגיעו לדרגה השלישית ונפלו לקדרה של נזיד תרומה. מכיוון שבשלישי נותרה טומאה מעטה מדי מכדי להשפיע על מה שהוא פוגש, שום דבר בקדרה אינו נפגם, והתערובת נשארת מותרת באכילה.
במקום אחר קבעו חז"ל הגבלה מדויקת להיתר הזה. שיעור החולין הללו צריך להיות פחות מכזית הנאכל בתוך פרק הזמן הנקרא "כדי אכילת פרס", משך הזמן הדרוש לאכילת פרס לחם. התמונה, אם כן, אינה של כמות אוכל ממשית שנבחשה בקדרה, אלא של דבר שתפקידו יותר כמתן טעם: תבלין או מוסף קטן שדינו שלישי, המתווסף לתרומה המתבשלת.
שלוש הפסקאות יחד נותנות תמונה בהירה של האופן שבו הטומאה נחלשת במהלך מסעה בחולין שנעשו על טהרת תרומה: העברה מלאה בשלב הראשון, פסילה בלא העברת טומאה בשלב השני, ובשלישי מעמד כה קלוש עד שהאוכל עדיין נאכל יחד עם התרומה עצמה.