טהרות, פרק י, משנה ג. הפרק כולו עוסק בפועלי בית הבד ובבוצרים, אנשים שבדרך כלל הם עמי הארץ ובכל זאת חייבים להיות טהורים כדי לעשות את העבודה. שמענו לא מעט על החיוב שיטבלו. מה שעוד לא שמענו הוא כיצד נראית הטבילה הזאת למעשה: עד כמה חייב בעל הבית להשגיח עליה? זהו נושא משנתנו.
המשנה פותחת: "הבדדין והבוצרין, כיון שהכניסן לרשות המערה, דיו, דברי רבי מאיר". עושי הבד והבוצרים, כיון שהכניסם לרשות המערה, דיו, אלו דברי רבי מאיר.
מהי "המערה"?
המערה הנזכרת כאן היא המערה שבתוכה נמצא המקווה. מי שיצא לטיול בארץ ישראל, בעיקר באזורים שמדרום לירושלים ולאורך דרכי העלייה העתיקות לעיר, מן הסתם עבר לידן: מערות חצובות במורד ההר ובתוכן מקוואות עתיקים. זהו מראה מרשים, וזה בדיוק המקום שמשנתנו מתארת.
שלוש דעות
רבי מאיר סובר שבעל הבית יצא ידי חובתו ברגע שהביא את הפועל עד פתח המערה. הוא אינו חייב להיכנס אחריו ולוודא בעיניו שהאיש ירד למים וטבל כראוי.
רבי יוסי מחמיר יותר. לשונו היא שבעל הבית "צריך לעמוד עליהן", כלומר מוטל עליו להשגיח עליהם, וההשגחה נמשכת "עד שיטבולו", עד שהטבילה נעשתה בפועל. ליווי הפועל עד הפתח וחזרה לאחור אינם מוציאים אותו מחובתו; המעביד ממשיך לעקוב אחריו בעיניו עד שראה אותו מוריד עצמו למים. אדם כזה אינו נחשב כמי שטבל כראוי, ואפשר מאוד שאף אינו נחשב כמי שטבל כלל.
רבי שמעון פוסק שהכל תלוי באופן שבו הפועל מעריך את עצמו. "אם טהורין להן", כלומר במקום שהאנשים האלה מחזיקים את עצמם ואת חפציהם כטהורים, אז בעל הבית "צריך לעמוד עליהן", חייב להשגיח, "עד שיטבולו", עד שירדו למים. הטעם הוא דווקא משום שבעיניהם אין מה לתקן. מי שאינו רואה בעצמו שום פגם אינו חש דחיפות בטבילה, ולכן אין לסמוך עליו שיעשה אותה ברצינות. "אם טמאין להן", אבל במקום שהם מחזיקים את עצמם כטמאים, וההערכה הזאת נכונה, אז "אין צריך לעמוד עליהן", אין צורך בהשגחה כזאת. כאן די בכך שיוליכו עד פתח המערה, בדיוק כדעת רבי מאיר, שהרי אדם המכיר היטב בטומאתו יטרח בטבילתו מעצמו.
ההלכה
הפשרה של רבי שמעון אינה הדעה שאנו נוקטים. ההלכה כרבי יוסי: בעל הבית חייב להישאר שם כל הזמן, לעמוד על הפועלים עד שיראה אותם טובלים.