המשנה הקודמת עסקה בספק שאינו מתייחס לאירוע שהתרחש ברשות היחיד או ברשות הרבים, באופן שנוכל לקבוע לגביו כלל ברור אם להחמיר או להקל, אלא הספק עצמו כולל בתוכו את השאלה אם הטומאה ברשות היחיד או ברשות הרבים. כך ביארנו את המשנה הקודמת.
ראוי לציין כי יש המסבירים את המשנה הקודמת במקרה שונה במקצת, אף שהנקודה זהה - השאלה אם מדובר ברשות היחיד או ברשות הרבים כלולה בספק עצמו: מקור הטומאה מונח ברשות הרבים והאדם עומד ברשות היחיד, ונולד ספק אם נכנס לרשות הרבים ונגע בטומאה, או להיפך. אף כאן כולל הספק את שתי הרשויות כאחת, והשאלה היא כיצד נגדירו - ספק שהוא יותר ברשות הרבים או ברשות היחיד.
דוגמה לדבר: אדם העומד על הקרקע וראשו נתון בין ענפי האילן. חלקו העליון של העץ נחשב רשות היחיד, לכל הפחות לעניין דיני טומאה, ונמצא שגופו של האדם ברשות הרבים ואילו חלקו העליון כבר מצוי ברשות היחיד - ואותו טיעון שנאמר במשנה הקודמת חל אף כאן.
תחילת המשנה שלפנינו - ספק שכולו ברשות היחיד:
העולה לראש האילן: אילן העומד ברשות הרבים ובו מקור טומאה, והאדם טיפס עד לראש העץ. משאין הוא עומד ברשות הרבים, אלא כולו בחלקו העליון של האילן הנחשב רשות היחיד, אם נולד ספק אם נגע בטומאה או לא - ספקו נפסק לטומאה, כדין ספק טומאה ברשות היחיד.
המכניס ידו לחור שבכותל: אדם עומד ברשות הרבים שרבים מצויים בה, ומכניס את ידו לתוך חור שבכותל שיש בו מקור טומאה. מאחר שאין דרכם של העוברים ושבים באותו מקום להכניס את ידם לחור זה, יש לחור מעמד עצמאי משלו והוא נחשב רשות היחיד. לפיכך, אם נולד ספק אם נגע בטומאה או לא - טמא מספק.
נמצאנו למדים שהגדרת רשות היחיד לעניין דיני טומאה רחבה היא, ואף ראשו של אילן או חלל קטן כחור שבכותל נחשבים רשות היחיד לעניין זה.
מקרים שבהם מעורבות שתי הרשויות בספק:
ספק אם נכנס לחנות: נולד ספק אם נכנס האדם אל תוך החנות ונטמא. ספק זה נפסק לטהרה, וזאת לפי דעת החכם במשנה הקודמת, שבמקרים שבהם מעורבות בתרחיש הספק גם רשות הרבים וגם רשות היחיד, מחשיבים את הספק כאילו אירע ברשות הרבים, ולפיכך נפסק להקל.
חפץ המונח על שפת החנות: חפץ שאינו מעביר את טומאתו אלא במגע, והוא מונח על שפת החנות, ונולד ספק אם נגע בו אדם או לא. בכלל ספק זה גם השאלה אם נכנס לרשות היחיד או לא, ולפיכך אף ספק כזה נידון לטהרה.
לעומת זאת, כאשר עומדות שתי חנויות, אחת טמאה ואחת טהורה, ונולד ספק אם נכנס לחנות הטמאה או לחנות הטהורה - כאן בוודאי נכנס לרשות היחיד, וכל השאלה היא לאיזו רשות היחיד נכנס. לפיכך אף החכם של המשנה הקודמת מודה שהספק יוכרע לחומרא, כטמא, שהרי בוודאי אירע ברשות היחיד.
שורשי הדין:
כפי שלמדנו, הטעם שמקילים בספק שנולד ברשות הרבים הוא מחמת כלל החזקה: מעמדו של דבר נותר כשהיה עד שנדע כעובדה ודאית שהשתנה. לפיכך, כאשר יש ספק אם נעשה דבר מסוים טמא או לא, אין לפנינו עובדה ודאית, ואין בכוחנו לראות את מעמד החפץ כמי שפסק מלהיות טהור.
מנגד, דין ספק טומאה ברשות היחיד נלמד מסוטה - אישה שנראתה לבדה במקום פרטי עם גבר שאינה נשואה לו. משם למדים שאם אירע הספק במקום פרטי, אין מיישמים כלל את מושג החזקה. משנתנו מלמדת שמכיוון שאין מיישמים כלל את מושג החזקה, יוצא שאפילו כאשר מעורבים ספקות רבים ושונים - עדיין נחמיר.