טהרות, פרק ט, משנה ב. הפרק הזה מכניס אותנו אל מסיק הזיתים ואל בית הבד. אוכל אינו מקבל טומאה עד שיוכשר במשקה, והזיתים מביאים איתם את הלחות שלהם: המוהל שיוצא מהם בעודם מונחים ומתרככים. אבל משקה אינו מכשיר לטומאה אלא כשבעל הבית רוצה בו. משקה שבא בעל כורחו של אדם, שהיה מעדיף שלא יהיה שם כלל, אינו מכשיר את פירותיו. משנתנו מיישמת את הכלל הזה באדם שזיתיו כבר צבורים בבית הבד, אבל מלאכתו עדיין לא נגמרה.
"גמר מלִּלְקוֹט אבל עתיד ליקח": הוא סיים למסוק את זיתיו שלו, אך עדיין בכוונתו לקנות עוד. הכרי שבבית הבד אינו הכרי הגמור. הוא ממתין להוסיף עליו, ועד אז המוהל המבצבץ מאותם זיתים אינו דבר שהוא חפץ בו. "גמר מליקח אבל עתיד ללוות": וכן הדין באדם שסיים לקנות זיתים אבל עדיין מתכוון ללוות מחברו כדי להשלים את הכמות. בשני המקרים מלאכתו אינה גמורה על פי תכניתו שלו, והלחות המתאספת בבית הבד אינה נוחה לו.
המשנה ממשיכה בסוג שני של עיכוב, כזה שבא עליו מבחוץ לגמרי. "אירעו אבל": פגע בו אבל, ר"ל, והוא צריך לעזוב את זיתיו ולשבת עם מתו. "או משתה": או שנזדמנה לו שמחה והוא טרוד בסעודה. "או אונס": או שאירע לו דבר שאינו בידו וקשר את ידיו, ואין הוא יכול פשוט להגיע אל המלאכה. גם כאן הזיתים מונחים ומזיעים בבית הבד, אבל האדם עצמו אינו עומד עליהם בשביעות רצון. ההפסקה נכפתה עליו.
והתוצאה מפליאה. "אפילו זבים וזבות מהלכים עליהן, טהורין": אפילו זבים וזבות, אנשים שנושאים טומאה חמורה בגופם ממש, מהלכים על אותו כרי של זיתים, הזיתים נשארים טהורים. הואיל והמוהל שעליהם הוא לחות שאין בעל הבית רוצה בה, לא הכשירה אותם לטומאה מעולם, ופרי שלא הוכשר אינו נטמא בשום דבר הנוגע בו.
"נפלו עליהן משקין טמאין": אם נפלו על הכרי משקים טמאים, ההלכה מצומצמת. "אין טמא אלא מקום מגען": רק המקום שבו נגע המשקה בפועל נטמא. הטומאה אינה מתפשטת בכל הכרי, לפי ששאר הזיתים לא הובאו כלל לכלל הכשר.
ולסיום, "והמוהל היוצא מהן טהור": המוהל הנוזל מזיתים אלו טהור גם הוא. אין זה משקה שבעליו שמח בו, ולכן אין דנים בו כמשקה המוליך טומאה או המקבל אותה.
לימודה של המשנה הוא שהטומאה הולכת אחר רצונו של אדם. כל זמן שמלאכתו של האדם אינה גמורה, בין מחשבונו שלו ובין מפני שהחיים הפסיקו אותו, המוהל שבבית הבד הוא נזילה שאינה רצויה ולא משקה, וזיתיו נשארים שלא נגעה בהם טומאה.