טהרות, פרק ז, משנה ב. כל הפרק הזה עוסק בעם הארץ, או בלשון הרבים המצויה, העמארצים: אותם אנשים שאינם מקפידים על הלכות טומאה וטהרה. מנקודת מבטו של המקפיד, וזה העולם שהמשנה מציירת לפנינו, מתעוררת שאלה מעשית: איזה מעמד ניתן לאדם כזה, והיכן הוא משתבץ במערכת של טומאה וטהרה?
המשנה שלנו מעמידה את הדבר בצורה הפשוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת: אתה צריך לצאת מן הבית, ועם הארץ נשאר לבדו בפנים. וצריך לזכור מה משמעות הדבר. האיש הזה טמא הוא בעצמו, וכל מה שהוא נוגע בו נטמא. הוא כמעין המלך מידאס, אלא שמה שנשאר אחרי נגיעתו איננו זהב אלא טומאה. וכל השאלה מתמצה בזה: בזמן שלא היית בבית, במה הוא נגע?
המקרים שבהם הבית נשאר טהור
"המניח עם הארץ בתוך ביתו". והמשנה מונה את המצבים אחד לאחד. "ער ומצאו ער", הנחת אותו כשהוא ער וחזרת ומצאת אותו ער. "ישן ומצאו ישן", הנחת אותו ישן ומצאת אותו ישן. "ער ומצאו ישן", הנחת אותו ער וחזרת ומצאת שנרדם. בכל שלושת המצבים הללו, "הבית טהור".
הטעם נגזר ממידת המודעות של האיש עצמו. אם ישן כל הזמן, מה טוב: לא נגע בכלום. ואם היה ער מתחילה ועד סוף, הרי ידע היטב שהניחו אותו בביתו של אחר, ואדם במצב כזה שומר את ידיו לעצמו. ואם התחיל ער ואחר כך נרדם, יש בזה בטחון גדול עוד יותר, שהרי היה מודע לסביבתו לפני שנפלה עליו השינה.
המקרה הקשה: ישן ואחר כך ער
וכאן בא המקרה שנחלקו בו התנאים. "ישן ומצאו ער": הנחת אותו ישן, וכשחזרת מצאת אותו קם ומתהלך. כאן אומרת המשנה "הבית טמא, דברי רבי מאיר". לדעת רבי מאיר, הבית נטמא.
ומה מייחד את המצב הזה? נלך בדרכו של הברטנורא, שהיא הקריאה המועדפת כאן. הכל תלוי במה שהיה לאיש הזה סיכוי לראות ולהבחין. הוא נכנס כשהוא ישן, או שישן מתחילה, ולכן לא הפנים מעולם היכן הוא נמצא; לא נרשם אצלו כלל שהכלים והרהיטים הם של אדם אחר. וכשנפקחות עיניו, כל החדר הוא בבחינת גילוי חדש, והוא מתחיל להביט סביבו ולמשמש בכל מה שמזדמן לו, כדרכו של אורח שסקרנותו מרובה מדי. "סקרן בלתי נלאה", אפשר לומר. הוא מרים דברים בלי שום הרגשה שהוא פולש לרשות הזולת. כך אומד רבי מאיר את המצב, ומשום כך הוא פוסק שהבית טמא.
שיטת החכמים
ממשיכה המשנה: "וחכמים אומרים", וחכמים אומרים: "אין טמא אלא", לא נטמא דבר, "עד מקום שהוא יכול", מלבד השטח שהיה בכוחו להגיע אליו, "לפשוט את ידו וליגע".
שים לב שאף החכמים מודים שמשהו כן נטמא. אלא שהם מסרבים להניח שעשה מעשה מכוון. לדעתם לא היה מחטט ומטלטל דברים שאינם שלו. הטומאה היחידה שהם מוכנים להניח היא טומאת רגע ההתעוררות עצמו: אדם שמתעורר מתמתח ומפהק ומתמתח שוב, ובתוך אותה התמתחות בהחלט אפשר שידו נשלחה ונגעה במשהו. כל מה שנמצא בהישג אותה יד נחשב טמא, ולא יותר מזה.
ביסוד פסק החכמים עומדת הערכה בסיסית של עם הארץ עצמו. אפשר שאינו מקפיד בטומאה וטהרה, אבל הוא אדם ישר ובעל בושה, שאינו מסתובב בביתו של זר ונוגע בכל העולה על רוחו. לפיכך אין לנו יסוד להניח שנגע בדבר, מלבד מה שהשכל הישר בדבר דרכם של אנשים בהקיצם מחייב להניח. על כן רק מה שייתכן שנגע בו בלא כוונה נטמא, וכך אנו פוסקים, כדברי החכמים.