טהרות, פרק ה, משנה ב. פרקנו עוסק במקרי ספק טומאה שנולדו ברשות הרבים, כשאדם נתקל בשני דברים המונחים זה בצד זה, האחד מטמא והאחר אינו מטמא. הדוגמאות הקלאסיות: שרץ בצד צפרדע, כזית מן המת בצד כזית מן הנבלה, או גוש עפר טהור בצד גוש הבא מבית הפרס. בכל אלה אין האדם יודע במה מן השניים נגע, והמשנה הקודמת הביאה בזה מחלוקת: רבי עקיבא מטמא, וחכמים מטהרים. משנתנו חוזרת על אותה מחלוקת ומוסיפה לה קול שלישי.
המקרים
"אחד שאמר נגעתי בזה ואיני יודע...": אדם מספר שידו נגעה באחד משני הדברים דווקא, אלא שאינו זוכר מה היה מעמדו של אותו דבר. האם מה שנגע בו היה מקור הטומאה, או שהיה זה הדבר הבלתי מזיק שהיה מונח לצידו? זאת אינו יכול לומר.
"נגעתי ואיני יודע באיזה משניהם נגעתי": כל שהוא יודע הוא שנעשתה נגיעה באחד מן השניים; אך לזהות באיזה מהם, במטמא או בטהור, אין בכוחו.
ובעצם אין כאן אלא חזרה על המצבים שהוצגו כבר, אלא שעתה הם מנוסחים כדיווח מפיו של האדם עצמו.
שלוש הדעות
"רבי עקיבא מטמא": רבי עקיבא פוסק שהוא טמא, בהתאם לשיטתו שאין קולת ספק טומאה ברשות הרבים נאמרת במקום שיש בידו של האדם תקנה, דהיינו טבילה והזאה.
"וחכמים מטהרין": חכמים פוסקים שהוא טהור, לפי שקולת ספק טומאה ברשות הרבים נאמרת כאן ככל מקום. וההלכה כחכמים.
"רבי יוסי מטמא בכולן ומטהר בשביל." רבי יוסי מחמיר בכל, חוץ ממקרה אחד. הוא מותח את הגבול במקום אחר מן השניים: בכל מקרי הספק הללו הוא מטמא, אבל במקרה של שני שבילין, שהלך אדם באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם הלך, הוא מטהר.
מדוע הליכה שונה
ומה טעמו? המשנה עצמה מספקת אותו: "שדרך בני אדם להלך ואין דרכם ליגע", שדרכם של בני אדם ללכת, ואין דרכם לנגוע.
הברטנורא מבאר את ההיגיון. אין אדם יכול פשוט להימנע מלהלך. הליכה היא דרכם של בני אדם, בה הם עוברים ממקום למקום, ואי אפשר לתפוס אדם על כך שהלך בדרך. נגיעה, לעומת זאת, שונה לחלוטין. אין אדם מוכרח לנגוע בכל דבר שהוא עובר על ידו. וכיוון שלא היה לו צורך לנגוע ובכל זאת נגע, אין רבי יוסי מרחיב עליו את קולות רשות הרבים. קולות אלו נשמרות למצבי הליכה, כלומר למקרים המיוחדים של שני השבילין.
נמצא שמשנתנו מניחה בידינו שלוש גישות נפרדות: רבי עקיבא, המחמיר בכל המקרים האלה; חכמים, המקילים בכולם ודעתם היא ההלכה; ורבי יוסי, המחמיר בכל מקרה חוץ מזה שבו לא היתה לאדם דרך מעשית להימנע מן הספק.