טהרות, פרק ד, משנה ב. הפרק כולו מוקדש לסוגי ספק טומאה הרבים, מקרים שבהם פשוט אין באפשרותנו לקבוע אם דבר נטמא או נשאר בטהרתו. משנתנו שייכת לשורה של מקרים הבנויים על רעיון אחד: טומאה שהיא בתנועה. כאשר מקור הטומאה אינו נח במקומו, אפילו ספק אמיתי, ואפילו ספק שנולד ברשות היחיד (רשות פרטית, שבה ספקות נפסקים בדרך כלל לטומאה), נפתר לקולא. טומאה שנעה חומקת מכללי הספק ומשאירה את הכל טהור.
וזה המצב שהמשנה מתארת: "השרץ בפי החולדה ומהלכת על גבי כיכרות של תרומה" - חולדה אוחזת שרץ בין שיניה, והיא רצה על פני שורה של כיכרות תרומה. השרץ הוא אחד משמונה השרצים הקטנים שנבלתם מטמאת טומאה חמורה. והתרומה היא בדיוק המאכל שלגביו מעורר מראה כזה חשש, שהרי היא צריכה להישמר בטהרה ושוב אין אוכלים אותה משהגיעה אליה טומאה. הרי לנו בעל חיים ובפיו מקור טומאה העובר מעל הכיכרות הללו, ואין שום דרך לברר מה באמת אירע.
"ספק נגע ספק לא נגע" - שמא היה מגע ושמא לא היה. אין אנו יודעים אם החולדה אכן הגיעה בשרץ לידי נגיעה באחד מן הכיכרות הללו. וההלכה היא "ספיקו טהור": הספק נפסק לצד הטהרה. הטעם הוא אותו טעם השולט בכל סדרת המקרים הזאת: החולדה מהלכת בלי הרף. לטומאה שהיא נושאת אין מקום קבוע, אין מנוח שאפשר לומר שהיא שרויה בו, ולפיכך אין בספק שלה את המשקל שיטמא את הכיכרות.
לאחר מכן המשנה מרחיקה את המקרה עוד צעד. הדין הזה נאמר לא רק כשהכיכרות מונחים על הקרקע בפני עצמם, אלא אפילו כשאדם אוחז בהם. וזו הבחנה חשובה, שכן בהלכות ספק טומאה תלוי הרבה בשאלה אם נמצא שם מי שיש בו דעת לישאל, מי שיש בו הכרה שאפשר לשאול אותו מה קרה. בדרך כלל דווקא נוכחותו של אדם כזה היא המאפשרת לפסוק את הספק לטומאה, ובמקום שאין את מי לשאול ההלכה מקילה. כאן, לעומת זאת, כל השיקול הזה נדחה הצידה. אפילו כשמעורב בדבר בן אדם, ואפילו כזה שאפשר לחקור אותו על המעשה, הכיכרות נשארים טהורים, משום שהגורם המכריע הוא שהחולדה, ועמה השרץ, לא פסקה מלנוע.
הלימוד של המשנה הזאת, אם כן, הוא שהתנועה עצמה היא הפוסלת את הספק. טומאה הנישאת בפיה של חיה מהלכת אין לה מקום מנוחה, ובלא מקום אין הספק יכול לתפוס.