טהרות, פרק ג, משנה ב. הפרק עוסק במשקין שקרשו, ובכלל היסודי שאוכל טמא מטמא משקה רק כשיש בו כביצה, שהוא השיעור הקטן ביותר שבו אוכל מטמא כלל. משנתנו נחלקת לשניים: תחילה מחלוקת באילו משקין אינם מאבדים לעולם את שם המשקה שלהם גם כשהם מתעבים, ואחר כך מעשה בזיתים טמאים שמוציאים את שמנם.
משקין שנשארים משקין
דברי רבי מאיר נאמרים ראשונה: "השמן תחילה לעולם". לדעתו השמן אינו פוקע לעולם משם משקה. שמן שקרש לא יבש באמת, ולחלוחית מסוימת נותרת בו, ולכן הוא ממשיך לקיים את כל מה שאנו דורשים ממה שנקרא משקה. מבחינה הלכתית, אפוא, השמן הוא תמיד תחילה, כלומר ראשון לטומאה ככל שאר המשקין.
"וחכמים אומרים: אף הדבש". חכמים מבקשים לצרף לקטגוריה הזאת גם את הדבש. כל מי שאכל דבש שהתגבש יודע כמה הוא טעים, וגם הוא נחשב משקה ולא מוצק.
רבי שמעון שזורי מרחיב את הקטגוריה עוד צעד: "אף היין". גם היין, לשיטתו, נמנה עם אותם משקין שאינם עוברים לעולם עד הסוף לתחום המוצקים.
גוש זיתים בתנור חם
מכאן עוברת המשנה לעניין הקשור לקודמו. הנושא כבר אינו משקה שמתקשה ונעשה מוצק, אלא מוצק שיש בתוכו משקה: מקרה שבו הטומאה שורה על המוצק ואילו המשקה היוצא ממנו טהור.
הערת אגב שכדאי לשים לב אליה: המשנה הזאת נוגעת למחלוקת שעולה במקום אחר בגמרא, לא כאן, בעצם טיבו של משקה הכלוא בתוך מוצק. האם הוא פשוט חלק מן המוצק, או שיש לו מציאות עצמאית משלו? בלשון הגמרא, האם הוא מופקד שם, או בלוע בתוך המוצק? משנתנו מתיישבת יפה עם צד אחד במחלוקת, או לכל הפחות משמשת לו תחמושת טובה, והצד השני נשאר עם חובת הביאור שלה.
"גוש של זיתים שנפלה לתנור והוסק". זיתים שהוכשרו לקבל טומאה וגם נטמאו בפועל דבוקים זה בזה כגוש אחד; הגוש נופל לתנור, ומסיקים אותו באש. מחמת החום פולטים הזיתים את שמנם. שום דבר בהלכה אינו תלוי בתנור כשלעצמו: הוא רק יוצר את התנאים שבהם השמן נפרד מן הפרי.
עכשיו נשאלת השאלה: כמה זיתים יש לנו? "כביצה מכוון, טהור". אם יש בזיתים כביצה בדיוק ולא יותר, השמן היוצא טהור. "יותר מכביצה, טמא, שכיון שיצתה טיפה ראשונה נטמאת בכביצה". אם היה בהם יותר מכביצה, השמן טמא.
הטעם: ברגע שיוצאת טיפת שמן מן הזיתים, גוש המוצק נעשה קטן יותר בשיעור אותה טיפה. במקום שהיו הזיתים כביצה מכוונת או פחות מלכתחילה, שוב אין בכוחם להעביר טומאה למשקה, שהרי אוכל שאין בו כביצה אינו מטמא כלל. אבל במקום שהיה יותר מכביצה, הטיפה הראשונה שיצאה נטמאה בשעה שעדיין הייתה שם כביצה שלמה, וכיון שאותה טיפה ראשונה טמאה, כל טיפה שבאה אחריה מקבלת ממנה טומאה. אין זה משנה שהמוצק כבר פחת מכביצה ואיבד את כוחו לטמא; הטיפה הראשונה כבר מוליכה את הטומאה הלאה.
הסיפא: "אם היו פרודין", אם היו הזיתים מונחים מפוזרים ולא דבוקים בגוש אחד, אזי "אפילו הן סאה, טהור", השמן נשאר טהור אפילו ימלאו הזיתים סאה, שהיא מידה גדולה למדי. יש נוסחאות שגורסות במקום זה "אפילו הן מאה", אפילו מאה זיתים. ההלכה זהה בשתי הגרסאות, ומיוסדת על אותו היגיון עצמו: אין בשום זית יחיד שיעור כביצה, ולכן אין בשום זית יחיד את השיעור הדרוש כדי לטמא את השמן שלו.