טהרות, פרק ב, משנה ב. המשנה עוסקת בשאלה שנשמעת כמעט כפתגם: האם האדם הוא מה שהוא אוכל? חכמים גזרו שהאוכל אוכלין טמאים נטמא בעצמו. מלבד האיסור לאכול אוכל כזה, היה כאן חשש מעשי לגמרי: מי שאכל אוכל טמא עלול להתייחס בקלות ראש לתרומה טהורה, להסתובב כשפירורים טמאים עדיין בפיו ולטפל באוכל של קדושה כאילו לא קרה דבר. כדי לשמור על התרומה, הכריזו על האוכל עצמו שהוא טמא.
משעה שקיימת הגזרה, עולה שאלה נוספת: באיזו דרגה טמא אדם כזה? גזרת חכמים נתפסת בדרך כלל על פי דוגמה שקדמה לה, וכאן הייתה דוגמה מזומנת בתורה עצמה, אותו מקרה שבו נפתחה המסכת: נבלת עוף טהור. אין היא מטמאה במגע כלל, ואף על פי כן ברגע שהיא מגיעה לבית הבליעה של הבולע נעשה הוא ראשון ומטמא הלאה כל מה שהוא נוגע בו. זהו מעמד חמור שנוצר על ידי דבר שמצד עצמו אינו מטמא כלום.
רבי אליעזר: מדה כנגד מדה
רבי אליעזר סובר שההשוואה מדויקת, דרגה מול דרגה. הוא מלמד "האוכל אוכל ראשון" (האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה): נעשה הוא עצמו "ראשון". וכן "אוכל שני", והרי האדם "שני"; "אוכל שלישי", והרי הוא "שלישי". מניין השוואה גורפת כזו? מנבלת עוף טהור שנבלעה. אם דבר שאינו מטמא כלל במגע מסוגל בכל זאת לעשות את בולעו ראשון לכל דבר, לא ייתכן שאוכל שנושא בפועל טומאה יותיר את מי שאכלו בדרגה נמוכה מזו של האוכל עצמו.
רבי יהושע: חשבון של מגעים
רבי יהושע הולך בדרך ההפוכה, ומוליך את הטומאה במסלולי המגע הרגילים. פסקו: "האוכל אוכל ראשון", וכן "ואוכל שני", מעמיד את האוכל בדרגת "שני". באוכל ראשון אין צורך בהסבר: כל מה שראשון נוגע בו נעשה שני, ואף אדם אינו יוצא מכלל זה. באוכל שני הדרך ארוכה יותר. שני אינו מטמא אדם במגע ישיר, אבל האוכל פוגש את רוקו של האדם, והרוק משקה הוא; ומשקין שנטמאו עולים לדרגת ראשון. אותו רוק, שנעשה עתה ראשון, פועל על האדם ומשאירו שני. שני מסלולים שונים, ואותה תוצאה עצמה.
באוכל שלישי החשבון מדוקדק יותר. רבי יהושע פוסק שהבולע "שלישי" הוא "שני לקדש" אבל "ולא שני לתרומה". מאחר שכל שיטתו מכניקה, הכל תלוי במה שהאוכל הנבלע היה בכוחו לעשות לרוק שפגש, וממילא במה שהאדם עומד לטפל בו. לעניין קדש הוא נחשב שני, שהרי שלישי יש בכוחו לטמא קדש. לעניין תרומה אינו נחשב שני, שהרי לשלישי אין כל כוח בתרומה. דרגת מה שאכל נעשית אפוא נוגעת לעניין רק לאור מה שידיו מושטות אליו כעת.
באיזה אוכל אנו עוסקים?
המשנה חותמת בביטוי קצר: "בחולין שנעשו על טהרת תרומה". הברטנורא פותח לנו את הדברים. כל מאכל שהוזכר במשנה זו, האוכל הראשון, השני והשלישי שהאדם בלע, הוא חולין רגילים שנעשו בדרישות הטהרה החלות על תרומה, כדרכם של אותם מדקדקים שבחרו לנהוג באוכל היום יומי שלהם בקדושה ובנקיות שהדין מחייב בהן רק בתרומה. המקרה עצמו הוא ההוכחה: בחולין פשוטים אין כלל מושג של שלישי. ומכיוון שמשנתנו מדברת באדם שאכל שלישי, בהכרח שהאוכל הנדון הוא חולין שנעשו על טהרת תרומה.
המחלוקת, אם כן, אינה רק במספרים. רבי אליעזר קורא את הגזרה כהמשך של דוגמה מן התורה, ומאפשר לאוכל לספוג בדיוק את מעמדו של מה שאכל, ורבי יהושע מוליך את הטומאה בתעלות הרגילות של מגע ורוק ומגיע לתוצאות שמשתנות לפי השאלה אם מדובר בקדש או בתרומה.