טהרות, פרק י', משנה ב'. אנחנו בפרק האחרון של מסכת טהרות, שעוסק בבית הבד ובעובדיו, הבדדים. בדרך כלל מדובר בעמי הארץ שטובלים ומיטהרים במיוחד לצורך העבודה הזו, שהרי בעל הבית רוצה שהשמן שלו ייעשה בטהרה. השאלה החוזרת ונשנית בפרק היא עד כמה אפשר לסמוך עליהם, והמשנה שלנו מציגה שלושה מצבים מעשיים.
הראשון: "הבדדים שהיו נכנסין ויוצאין", פועלי בית הבד היו נכנסים ויוצאים מבית הבד, "ומשקין טמאין בתוך בית הבד", ומשקים טמאים היו מונחים על הרצפה. הפועלים הולכים יחפים בבית הבד, ורגליהם עשויות לעבור באותם משקים בדרכם אל הזיתים. המשנה נותנת לנו את השיעור: "אם יש בין המשקין לזיתים כדי שינגבו את רגליהם בארץ, הרי אלו טהורין". אם המרחק בין שלולית המשקים הטמאים לבין הזיתים גדול דיו שרגליהם יתנגבו בדרך תוך הליכתם על הקרקע, הזיתים נשארים טהורים. ואם המרחק קטן מכך, הזיתים טמאים.
כדאי לפרש את הסברה שמאחורי השיעור הזה. רגליו של אדם אינן מן האיברים שמקבלים טומאה ממשקים טמאים; ההלכה הזו נאמרה בידיים, שנטמאות במגע במשקים כאלה. הרגליים לא. (נעליים הן עניין אחר, שהרי הנעל עצמה כלי היא ויכולה להיטמא, ולכן כל הקולא הזו מדברת ברגליים יחפות.) החשש כאן, אם כן, אינו שהרגל עצמה תיטמא, אלא שהמשקה הטמא ייסחב על גבי רגל רטובה ויגיע אל הזיתים. וכיוון שההליכה עד הזיתים ארוכה דיה כדי שהרגליים יתנגבו, שום דבר טמא אינו מגיע איתן, והזיתים נשארים בטהרתם.
המצב השני: פועלי בית הבד ובוצרי הענבים שהניחו לפניהם מקור טומאה. "נאמנין לומר לא נגענו", נאמנים הם לומר "לא נגענו בה". אף שמדובר בעמי הארץ, לצורך עבודתם אנו מקבלים את דבריהם בנוגע לטומאה המונחת לפניהם.
"וכן התינוקות שביניהם", והוא הדין בתינוקות הקטנים שביניהם, אותם ילדים שהפועלים מביאים איתם לבית הבד. התינוקות הללו מוחזקים בעצמם טמאים, שכן אמותיהם, שהן נידות, אוחזות בהם ונושאות אותם. לגבי מקומו של המשפט הזה יש שתי קריאות: יש המבינים "וכן התינוקות שביניהם" כהמשך לדין הקודם, שאף התינוקות נאמנים לומר שלא נגעו בטומאה, ויש הקוראים אותו כפתיחה לדין הבא. כך או כך, שני הדינים עומדים בעינם.
המצב השלישי: "יוצאין חוץ לפתח בית הבד ופונין לאחורי הגדר, והן טהורין". הם יוצאים אל מחוץ לפתח בית הבד ופונים לאחורי הגדר, ונשארים טהורים. הסיבה שיצאו היא לעשות צרכיהם, וכיוון שהם עדיין בסמוך ממש לבית הבד, אין אנו חוששים שנטמאו בינתיים.
אבל עד כמה מגיעה אותה "סמיכות ממש"? שואלת המשנה: "עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין?" עד כמה מותר להם להתרחק ולהישאר טהורים? והיא עונה: "עד כדי שיראו אותן", כל זמן שרואים אותם. כל עוד הם בטווח הראייה, אנו יודעים שלא נכנסו לשום דבר, וטהרתם נשמרת. משיצאו מכלל הראייה, שוב אין אנו יכולים להעיד עליהם, ואנו חוששים שנטמאו.
שלושה דינים, אם כן, וכולם בנויים על אותה ראייה מעשית ומפוכחת: מודדים את ההליכה מן השלולית עד הזיתים, מקבלים את דבר הפועל על מה שלא נגע בו, ושומרים עליו בעין כשהוא יוצא לחוץ.