טהרות, פרק א, משנה ב. שמה של מסכת טהרות הוא כמעט אירוני, שהרי כמעט כל ענייניה עוסקים בדברים טמאים; מוטב לקרוא את השם כלשון נקייה. עשרת הפרקים שבה מוליכים אותנו דרך נבלה, טומאת משקין, ההלכות שבין החברים לעמי הארץ, ולא מעט בקיאות בהפקת שמן זית. הצגת הדברים כאן הולכת בשיטת הברטנורא בכל מקום שאפשר.
הפרק נפתח בהודעה על שלושה עשר דברים שנאמרו בנבלת העוף הטהור, כלומר עוף ממין המותר באכילה (תרנגולת ולא נשר) שמת מעצמו ולא נשחט. שים לב: "טהור" כאן מתאר את המין בלבד, לא את מצבו ההלכתי של העוף ולא את היתר אכילתו. התורה, בויקרא יז:טו, מדברת על מי שאוכל נבלה כזו, וזה מעצב את הכול: בשונה מנבלת בהמה, שמטמאה במגע ובמשא, נבלת העוף מטמאה בשעת אכילתה, בבית הבליעה, בשיעור כזית, וכביצה ממנה מטמאה טומאת אוכלין אוכלים אחרים שנגעה בהם. תשעה מן השלושה עשר נמנו במשנה הראשונה. משנתנו משלימה את ארבעת הנותרים, וכולם סובבים סביב אותם חלקי העוף שאינם בדיוק בשר.
"הכנפיים והנוצה מיטמאות ומטמאות ולא מצטרפות": הכנפיים והנוצה, היינו הנוצות הגדולות, מקבלות טומאה וגם מעבירות טומאה, אבל אינן מצטרפות. כלומר, אם בשר העוף שבידו פחת מן השיעור הנדרש, אין הוא משלים את החסר בכנפיים ובנוצה. הטעם נעוץ בהגדרתן ההלכתית: הן נחשבות יד, בית אחיזה, החלק שבו אוחזים באוכל עצמו. מסכת עוקצין קובעת את הכלל ביד: מיטמאה ומטמאה, אך אינה נמנית לשיעור.
"רבי ישמעאל אומר: הנוצה מצטרפת": רבי ישמעאל חולק לגבי הנוצה. לדעתו נוצה זו חשובה דיה, ואינה בית אחיזה בלבד אלא שומר, חלק ששומר ומגן על האוכל, ושומר אכן מצטרף לשיעור.
"החרטום והציפורניים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין": החרטום והציפורניים מקבלים טומאה, מטמאים, ואף מצטרפים לשיעור, שכאן הכול מודים שדינם שומר ולא יד.
"רבי יוסי אומר: אף ראשי אגפיים וראש הזנב מצטרפין": רבי יוסי מרחיב את הרשימה עוד יותר: קצות הכנפיים, וכן קצה הזנב, מצטרפים אף הם לבשר להשלמת השיעור. וטעמו בפיו: "שכן מניחין בפטומות". דרך כלל חותכים את הקצוות הללו כדבר שאין בו שווי, אבל בעופות מפוטמים משאירים אותם מחוברים, ועצם ההשארה די בה כדי לתת להם דין העוף עצמו.
עם ארבע התוספות הללו נשלם מנין שלושה עשר הדברים המיוחדים בנבלת העוף הטהור, והמסכת פנויה להמשיך הלאה.