טהרות, פרק ט, משנה א. במשנה זו אנו פותחים פרק חדש ונושא חדש: זיתים. מי שליווה את המסכת הזו עד כאן יסיים אותה בידיעות על ייצור שמן זית שבן העיר לא שיער שיזדקק להן, וכאן מתחילה ההשתלמות הזו.
הרקע
לפני שנוכל להעריך את השאלה הנשאלת כאן, עלינו לחזור על הדרך שבה אוכל כלשהו נעשה בכלל בר קבלת טומאה. ההלכות הללו אינן מתנהגות כמו חוקי הטבע הפשוטים, שבהם נגיעת דבר בדבר מולידה תוצאה אוטומטית. האוכל צריך הכשר לטומאה, וחלק מן ההכשר הזה תלוי בדעתו של הבעלים: נדרשת מחשבה, יחס אנושי אל מה שקרה.
ההכשר מתחיל בלחות, ולא בכל לחות. חז"ל מנו שבעה משקים שיש בהם כוח זה: יין, דבש, חלב, דם, שמן, טל ומים. אך המגע עם משקה כזה הוא רק חצי העניין. דרשה מלמדת שהרטיבות צריכה להיות לרצון הבעלים. השאלה איננה רק אם הגיע נוזל אל האוכל, אלא אם בואו מתאים למגמתו של הבעלים. אם הוא רואה בלחות הפסד ומעדיף שלא הייתה באה כלל, הרי היא באה על האוכל שלא לרצונו, והאוכל נשאר בלתי מקבל טומאה.
בשום מקום לא מתחדד הכלל הזה כמו בזיתים. הזית נחשב דבר יבש עד הרגע שבו הוא מתחיל להוציא את שמנו, והשמן הוא אחד מאותם שבעה משקים. הרי לפנינו אוכל שנושא בתוכו את המשקה המכשיר ומוציא אותו מעצמו ללא כל סיוע מבחוץ. לפיכך הכל תלוי בשאלה אחת: מתי השמן הנוטף הוא התקדמות שהבעלים שמח בה, ומתי הוא זית שנשמט מבין ידיו.
שאלת המשנה
"זיתים מאימתי מקבלין טומאה?" מאיזה שלב הזיתים נעשים ראויים לקבל טומאה?
"משיזיעו זיעת המעטן, אבל לא זיעת הקופה, דברי בית שמאי." בית שמאי אומרים: משעה שהם מוציאים את זיעת המעטן, אבל לא את זיעת הקופה. המעטן הוא הבור או הצבירה שבה צוברים את הזיתים כדי שיתחממו, יתרככו ויתלחלחו לקראת כתישתם לשמן. כשזיתים שבמעטן מתחילים להוציא נוזל, זהו בדיוק רצונו של הבעלים: התהליך שהוא הפעיל מתקדם, והוא שמח בו. הקופה היא הסל, שבו אוספים את הזיתים כדי לשמרם ולמכרם כזיתים ולא לסחטם. שם, כל טיפת שמן שנוטפת היא זית שאבד לו. הלחות הזו מצערת אותו, ולפיכך אינה מכשירה את הזיתים לקבל טומאה.
"רבי שמעון אומר: שיעור זיעה שלושה ימים." רבי שמעון קובע את השיעור לפי הזמן ולא לפי המקום: הזיעה נחשבת רק לאחר שהזיתים שכבו במקומם שלושה ימים, ומאותה שעה ואילך הנוזל שהם מוציאים הוא המכשירם לטומאה.
"בית הלל אומרים: משיתחברו שלושה זה לזה." בית הלל מציעים מבחן מסוג אחר, שאינו מודד זמן אלא כמות נוזל: משעה שנתרככו והתלחלחו שלושה זיתים עד שהם נדבקים זה לזה, יצא שמן די הצורך והזיתים מקבלים טומאה.
"רבן גמליאל אומר: משתיגמר מלאכתן." רבן גמליאל אומר: משעה שנגמרה המלאכה. כל זמן שהמסיק נמשך ועוד זיתים מובאים, שמן שנוטף הוא הפסד לא רצוי בעיצומה של עבודה שלא נשלמה. אבל משנשלמה המלאכה והזיתים מתחילים להוציא את נוזלם, זהו דבר טוב, וזהו השיעור שלו.
"וחכמים אומרים כדבריו." חכמים מסכימים עם רבן גמליאל. זו דרכה של המשנה לתת לשיטתו את חותם ההסכמה וללמדנו שכך הלכה.