טהרות, פרק ו, משנה א. הפרק הזה נכנס לעניין הרשויות ובודק אותן בהרחבה גדולה מקודם. העיקרון שברקע מוכר לנו: ספק טומאה שנולד ברשות היחיד, טמא, ואותו ספק עצמו כשהוא נולד ברשות הרבים, טהור. משנתנו שואלת מה הדין כשהרשות עצמה אינה עומדת במקומה, ואחר כך מה הדין כשהאדם אינו עומד במקומו.
מקום שמעמדו משתנה והולך
"מקום שהיה רשות היחיד ונעשה רשות הרבים": מקום שדינו היה כרשות היחיד ולאחר מכן נעשה רשות הרבים. כיצד קורה דבר כזה? בשני אופנים. פעמים שהדבר תלוי בעונות השנה: בחודשי הגשמים אין עוברים ושבים במקום והוא משמש כרשות היחיד, ובימי הקיץ הרבים דורכים בו והוא משמש כרשות הרבים. ופעמים שהדבר תלוי בבעלות: קרקע שהיתה פתוחה לרבים נמכרה, או שקרקע של אדם פרטי עברה לשימוש הרבים.
"חזר ונעשה רשות היחיד": ולאחר מכן חזר המקום למעמדו הראשון, שוב מאחד משני הטעמים האלה, חילופי העונות או עסקת מכר. אם כן, כיצד דנים ספקות טומאה בקרקע שמתהפכת הלוך וחזור?
התשובה פשוטה להפליא: דנים אותה לפי מה שהיא באותה שעה שנולד הספק. "כשהוא רשות היחיד, ספיקו טמא; כשהוא רשות הרבים, ספיקו טהור". בזמן שהוא עומד כרשות היחיד, ספק שנולד שם טמא; ובזמן שהוא עומד כרשות הרבים, ספק שנולד שם טהור. עברו של המקום אינו מעלה ואינו מוריד; קובע רק מעמדו בהווה.
המסוכן שמעבירים אותו מרשות לרשות
"המסוכן ברשות היחיד והוציאוהו לרשות הרבים": לפנינו מקרה מעניין. אדם חולה מאוד, נטה למות עד שאיבד את הכרתו, ואין אנו יכולים לקבוע אם הוא עדיין חי או שכבר מת. ומאחר שמת מטמא, הספק בחייו הוא בעצם גם ספק אם הנמצאים עמו נטמאו.
תחילתו ברשות היחיד. ציירו לעצמכם שיירה, או חולה הנישא על גבי גמל: מוציאים אותו מרשות היחיד, מעבירים אותו דרך רשות הרבים, ומכניסים אותו שוב לרשות היחיד. זה היפוך מפתיע של המקרה הקודם. שם הרשות התחלפה והמצב עמד במקומו; כאן הרשויות עומדות במקומן, והאדם שבו מדובר הוא הנכנס והיוצא מהן.
חכמים אינם רואים בזה שום חידוש, ומחילים את דיני הספק הרגילים: "כשהוא ברשות היחיד, ספיקו טמא; כשהוא ברשות הרבים, ספיקו טהור". כל זמן שהוא ברשות היחיד, ספיקו טמא, וכל זמן שהוא ברשות הרבים, ספיקו טהור. וזה הכל.
רבי שמעון, לעומתם, רואה כאן קושי אמיתי. הוא פוסק "רשות הרבים מפסקת". וטעמו נעוץ במציאות המקרה: אדם אחד, שהוא מצד עצמו או חי או מת, נישא ממקום למקום. אין שום היגיון לומר שבתוך רשות היחיד הוא נחשב מקור טומאה, ומשהכניסוהו לרשות הרבים שוב אינו נחשב, ומשחזר לרשות היחיד הוא נחשב שוב. השאלה אם מת אינה תלויה במקום שבו נמצאת מיטתו. משום כך אין בקטע רשות הרבים שדרכו העבירוהו כדי היתר להפוך את מעמדו פעמיים, ודנים אותו כאילו לא יצא מרשות היחיד כלל.
אלא שההלכה אינה כרבי שמעון. אנו פוסקים כחכמים: ספק טומאה נדון לטהרה או לטומאה לפי הרשות שבה הוא נמצא באותה שעה, בין שהקרקע היא זו שהשתנה מעמדה ובין שהאדם הוא זה שעבר מרשות לרשות.