טהרות, פרק ה, משנה א. במשנה זו אנו פותחים פרק חדש, והשינוי ניכר מיד: הכול נראה מעט אחרת כשהמעשה מתרחש ברשות הרבים. הפרק ממשיך לעסוק בספק טומאה, אלא שכעת השאלה היא מה הדין כשהספק נוגע לשני דברים המונחים זה בצד זה, שאחד מהם מטמא והשני אינו מטמא.
המשנה פותחת ומונה ארבעה זוגות. כל זוג מורכב משני דברים שאדם עלול בקלות להתבלבל ביניהם, כשאחד מבני הזוג נושא טומאה והשני אינו נושא טומאה, או ששניהם מטמאים אך בדרכים שונות.
ארבעת הזוגות
"השרץ והצפרדע ברשות הרבים": שרץ יחד עם צפרדע. השרץ הוא אחד משמונה השרצים המנויים בתורה, והוא מטמא טומאה חמורה. הצפרדע אינה מטמאה כלל. אלא שבין שמונת השרצים נמנית הלטאה, והצפרדע דומה לה מאוד, ולכן קל להחליף ביניהן.
"וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה": כזית בשר מן המת המונח לצד כזית מן הנבלה. הכזית מן המת מטמא במגע, במשא ובאוהל. הכזית מן הנבלה אינו מטמא באוהל. שוב לפנינו שני דברים המוצגים זה בצד זה.
"ועצם מן המת ועצם מן הנבלה": עצם מן המת ועצם מן הנבלה. אותה הצמדה עצמה, הפעם בעצמות.
"וגוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס": גוש עפר מקרקע טהורה רגילה לצד גוש עפר מבית הפרס. בית הפרס הוא שדה שנחרש, ויש חשש שהיה בו קבר, והמחרשה פיזרה בעפר חלקים מן המת. מחמת חשש זה גזרו חכמים טומאה על שדה כזה; זו טומאה מדרבנן.
"וגוש מארץ טהורה וגוש מארץ העמים": גוש עפר טהור לצד גוש עפר מחוץ לארץ ישראל. חכמים גזרו טומאה גם על עפר ארץ העמים, מחשש שמא בא ממקום קבורה.
ארבעת הזוגות הללו הם לאו דווקא, ואינם רשימה סגורה. הם רק דוגמאות למצב אחד: שני דברים שאפשר להתחלף ביניהם, שאחד טהור ואחד טמא, או ששניהם מטמאים אך לא באותו אופן.
שלושת מקרי הספק
"שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור": יש שני שבילים, שאחד מהם טמא והשני טהור. "הלך באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן הלך": אדם הלך באחד מהם, ולאחר מכן אינו יודע אם השביל שבו הלך היה הטמא או הטהור.
"האהיל על אחד מהן ואינו יודע על איזה מהן האהיל": הוא האהיל על אחד משני הדברים ואינו יודע על איזה מהם האהיל. הדבר מתאים למקרה של הכזית מן המת לצד הכזית מן הנבלה, שרק אחד מהם מטמא באוהל.
"הסיט את אחד מהן ואינו יודע איזה מהן הסיט": הוא הסיט את אחד מהם ואינו יודע את איזה מהם הסיט. הכוונה לסוג של הסטה שמטמאה מצד עצמה.
בכל אחד משלושת המקרים הללו יש שתי אפשרויות. אחת מותירה אותו טמא ואחת מותירה אותו טהור, והוא אינו יכול לברר מה אירע.
רבי עקיבא וחכמים
"רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין." אף שהמעשה אירע ברשות הרבים, רבי עקיבא פוסק שהוא טמא, וחכמים פוסקים שהוא טהור.
מה עומד מאחורי כל אחת מן העמדות? כבר ידוע לנו הכלל: ספק טומאה ברשות הרבים, ספקו טהור. כלל זה פעל לאורך כל הפרקים הקודמים. אם כן, מה מביא את רבי עקיבא להחמיר כאן?
הברטנורא מסביר שהקולא של רשות הרבים נאמרה רק במקום שאין לו תקנה, שאין דרך לתקן את המצב. אם יש ספק אם תרומה היתה תחת אוהל, או ספק אם נגע בה שרץ, אין מה לעשות כדי להסיר את הספק, ושם מקילים. אך לאדם יש תקנה: טבילה והזאה, טבילה במקווה והזאה. וכיוון שיש דרך תיקון, סובר רבי עקיבא שיש להשתמש בה, והאדם נחשב טמא.
חכמים חולקים על כל קו המחשבה הזה. לדעתם, קיומה או היעדרה של תקנה אינו כלל המנגנון שמאחורי הקולות של רשות הרבים. ההבחנה בין רשות הרבים לרשות היחיד עומדת על יסודות משלה, מן הטעמים שכבר נתבארו קודם לכן במסכת, והיא חלה גם כאן. זו המחלוקת, וההלכה כחכמים.