טהרות, פרק ד, משנה א. חוט הספק והוודאי בענייני טומאה וטהרה נמשך גם כאן, אלא שעכשיו המשנה מכניסה את החוט הזה לתנועה: היא מבקשת לדעת מה דינם של חפצים כשהם באוויר.
המקרה
הפתיחה היא "הזורק טומאה ממקום למקום", אדם שמשליך חפץ טמא בחלל האוויר ומטיס אותו מן המקום שהיה בו אל מקום אחר. ומיד באות שתי דוגמאות: "כיכר לבין המפתחות", כיכר שנזרקת אל תוך קבוצת מפתחות, ו"או מפתח לבין הכיכרות", מפתח שנזרק אל תוך כיכרות. דמיינו לחם מונח על הרצפה ומפתח שעובר באוויר לעברו. פעמים הלחם שעל הרצפה הוא הטמא והמפתח שבאוויר טהור, והשאלה היא מה נעשה למפתח. ופעמים התפקידים מתחלפים: המפתח הוא הטמא והלחם טהור, והשאלה היא מה נעשה ללחם.
הדעה הראשונה עונה במילה אחת, ובה היא כוללת את כל גרסאות המקרה: "טהור". שום דבר לא נטמא. והנימוק שניתן הוא "זורק כמי שאין בו דעת לישאל דמי", חפץ שנזרק דינו כמי שאין אפשרות לשאול אותו דבר. אי אפשר להפנות שאלות אל דבר שנמצא באמצע מעופו על מה נגע בדרכו; המפגש הזה פשוט אינו בהישג ידנו לברר אותו. וכל ספק שהצד שבו אינו יכול להשיב בעצמו, ההלכה מכריעה אותו לצד הטהרה.
חילוקו של רבי יהודה
רבי יהודה אינו מקבל פסק אחד הכורך את שני המקרים יחד. לשיטתו: "כיכר לבין המפתחות טמא, מפתח לבין הכיכרות טהור". אם הטומאה היא זו שמונחת על הרצפה והחפץ הנע לעברה טהור, התוצאה היא טומאה. ואם הטומאה היא החפץ הנע ומה שמונח על הרצפה טהור, התוצאה היא טהרה.
סברתו מגבילה את הקולא לדבר שנמצא בפועל באוויר. דבר שבמעופו באמת אינו בר שאלה, ולכן כשהחפץ המעופף הוא נושא הטומאה, אין שום דרך לקבוע שהיה מגע, והדין טהור. אבל הפוך את התמונה, והחפץ המעופף הוא הטהור, בעוד הטומאה מונחת למטה בלי לזוז. עכשיו הדאגה שלי אינה נוגעת כלל לחפץ שנע; היא נוגעת לאותן כיכרות שרובצות על הרצפה. טומאה שלא זזה ממקומה אינה בכלל זורק כמי שאין בו דעת לישאל דמי, ולכן הכלל הזה אינו נותן לי שום יסוד לפסוק טהרה.
נמצא שהמחלוקת מצטמצמת לזה. הדעה הראשונה רואה במעוף עצמו די והותר כדי להפוך את כל המעשה לבלתי בריר, ולכן שום דבר שבתוכו אינו נטמא. רבי יהודה קושר את הקולא למקומה של הטומאה עצמה: טומאה שבאוויר מולידה טהרה, טומאה שעל הקרקע אינה מולידה טהרה.
פתיחה הולמת לפרק, וגם אזהרה מעשית אגב אורחא: שימו לב מה אתם זורקים ולאן.