טהרות, פרק ב, משנה א. הפרק השני נפתח במשנה שהיא בעצם חזרה ויישום מחדש של שורת עקרונות שנבנו בפרק הראשון: סולם דרגות הטומאה, שיעור כביצה הנדרש כדי שאוכל יטמא, והתנהגותם המשונה של המשקין, שקופצים מיד למעמד של ראשון. הזירה ביתית לגמרי: אשה כובשת ירק בקדירה של ציר.
מלות הפתיחה של המשנה הן "האשה שהיתה כובשת ירק בקדירה": מישהו בבית כובש עלי ירק בכלי של מים ומלח. שני פרטים בתמונה הזאת חשובים להלכה: יש נוזל עומד בתוך הכלי, והירק שרוי בתוך אותו נוזל. העובדה שהמקרה מנוסח באשה אין לה שום משקל הלכתי; זו פשוט התמונה הטבעית של מטבח ביתי, ואין לנידה שום נגיעה לענייננו. מה שכן חשוב הוא הלכות ידיים. סתם ידיים, שאין אנו יודעים מה עשו לאחרונה, נקבעו כשניות. לא מפני שהידיים טמאות מצד עצמן, אלא מפני שאיננו יכולים להעיד שנשמרו בנקיות, ולכן מחזיקים אותן כנושאות טומאת שני.
נגעה במקום הנגוב
המקרה נמשך: עלה או קלח בולט מעל פני הציר, והיא נוגעת בעלים, "ונגעה בעליה", בנקודה שמחוץ לכלי, שהיא יבשה, "במקום הנגוב". יש לזכור שאוכל מקבל טומאה רק לאחר הכשר, משנרטב במשקה; הירק הזה בוודאי הוכשר, ולכן הוא ראוי לקבל טומאה, ובכל זאת המקום המדויק שבו פגעה ידה יבש באותה שעה. הדין: אף אם יש באותה חתיכה כביצה, "הוא טמא והכל טהור", אותה חתיכה בלבד טמאה וכל השאר נשאר טהור.
מדוע? מדובר בירק של תרומה. ידיה שניות, ולכן מה שנגעה בו נעשה שלישי. שלישי בתרומה פסול בעצמו, אך אין בכוחו לטמא תרומה אחרת. עתה היה אפשר לחשוב שהציר שלמטה יקפוץ למעמד של ראשון, שהרי משקין תמיד קופצים לדרגה ראשונה. אלא שכאן חל הכלל שכבר קבענו: אוכל שאינו יכול לטמא אוכל אחר, אף משקה אינו יכול לטמא. כוחו של השלישי כלה. לפיכך אף אם יש בירק כביצה, שיעור שלם, הוא לבדו טמא וכל השאר שבקדירה טהור.
נגעה במקום המשקה
המקרה הבא: "נגעה במקום המשקה", ידה פגעה בחלק לח של העלה. זה ענין אחר לגמרי, שכן הנגיעה היא עתה במשקה ולא במאכל יבש, ומשקה מזנק ישר לדרגה ראשונה. אותו משקה שנעשה ראשון עושה את הירק שני ולא שלישי. שני יכול להעביר טומאה הלאה, אבל רק כשיש בו שיעור. לכן פוסקת המשנה: אם יש בחתיכה כביצה, "הכל טמא", הכל נטמא; ואם אין בה כשיעור, אין בכוחה להעביר, ולכן היא לבדה טמאה וכל השאר עומד בטהרתו.
החזירה לקדירה
"חזר לקדירה, הכל טמא". נניח שאותה חתיכה בולטת נדחקת חזרה מתחת לפני הנוזל. נכנס כאן עקרון חדש: אין למשקין שיעור כלל. שכבת הלחות הדבוקה בעלה היא כמות מבוטלת, ואף על פי כן ברגע שהיא מתערבת במשקה שכבר עומד בכלי, כל גוף הציר מקבל את מעמדה. הציר ראשון; הוא מטמא את הירק, ואף מטמא את הכלי, הלכה הנלמדת בזבים, שמשקין מטמאין כלים.
אם היא עצמה ראשון
עתה נשנה את מעמדה שלה: "היתה מגע טמא מת", היא באה במגע עם המת. הידיים אינן עוד הבעיה, שכן כל גופה נחשב עכשיו ראשון. במצב כזה אין הבדל אם מקום הנגיעה לח, "בין במקום המשקה", או יבש, "בין במקום הנגוב": כל מה שהיא נוגעת בו נעשה שני מיד. השאלה היחידה שנותרה היא שאלת הכמות. אם יש בחתיכה כביצה, יש בה די כדי להעביר טומאה הלאה, והכל (מה שבתוך הכלי והכלי עצמו) נטמא. ואם אין בה כשיעור, היא טמאה לעצמה ואינה מטמאה כלום, וכל השאר נשאר טהור.
טבולת יום ומשקה שבספק
הבבא האחרונה של המשנה מכניסה כמה גורמים חדשים בבת אחת. האשה כאן "היתה טבולת יום": היא כבר טבלה במקוה ואינה ממתינה אלא לשקיעת החמה כדי להיטהר לגמרי, וכל אותו זמן מעמדה שני. נמצא שיש בה שתי טומאות כאחת, שהרי "וידיים מסואבות", גם ידיה מסואבות, ולכל אחת משתיהן דינים משלה. והיא "מנערת את הקדירה", מנערת ומטלטלת את מה שבתוך הכלי.
"וראתה משקה על ידיה": היא מבחינה במשקה על ידיה ואינה יודעת מנין בא. "ספק מן הקדירה ניתזו": שמא ניתז מן הקדירה, ואז לא נגעה כלל במשקה שהיה במגע עם הירק, והכל טהור. "ספק אם הקלח נגע בידיה": או שמא הקלח עצמו נגע בידיה בשעה שהדבר משנה, ונמצא שטימאה את הכל.
הדין: "הירק פסול והקדירה טהורה". כיצד מתיישב הספק? נתחיל בספק שמצד הידיים. ספק ידיים טהור, לפי שהידיים אינן טמאות מצד עצמן; מעמדן אינו אלא תוצאה של חוסר ידיעה. לפיכך כשמצטרף ספק נוסף, אם בכלל היתה נגיעה בידיים, נמצא לפנינו ספק ספיקא, ואפשר לדחותו.
אבל הטבולת יום מעמידה קושי אמיתי. הספק הזה נוגע לדבר שעיקרו מן התורה, ולכן יש להחמיר, והירק פסול. ומדוע נשארת הקדירה טהורה? מפני שאשה שהיא טבולת יום אין בכוחה להעלות משקה לדרגה ראשונה. כל שאר מקורות הטומאה הנוגעים במשקה מעלים אותו לראשון; טבול יום הוא היוצא מן הכלל, כמו שנאמר במשנה בפרה. וכיון שלא היה בכוחה לעשות את הציר ראשון, לא היה כאן דבר שיכול לטמא או לפסול את הכלי עצמו. התוצאה: הירק יוצא פסול, והקדירה נשארת טהורה.