טהרות, פרק י', משנה א'. במשנה זו אנו פותחים את הפרק העשירי והאחרון של מסכת טהרות, והיא מחזירה אותנו אל זירה שכבר ביקרנו בה במסכת: בית הבד. הפועלים שם, הבדדים, באים בדרך כלל מקרב עמי הארץ, אנשים שאינם מדקדקים בדיני טומאה וטהרה בבתיהם. אבל מכיוון שבעל הבית מעוניין שהשמן שלו ייעשה בטהרה, הפועלים הללו טובלים ומיטהרים לצורך העבודה. מכאן נולד המתח שמלווה את כל הפרק: עד כמה ניתן לסמוך על אדם שטהרתו היא דרישה מקצועית ולא דרך חיים אישית?
משנתנו נפתחת במקרה שנבנה כך שייחסם כל מקור טומאה חיצוני: "הנועל בית הבד מפני הבדדים", מי שנועל את בית הבד מפני הבדדים. הדלתות סגורות, והפועלים נעולים בפנים. אף אדם חדש אינו יכול להיכנס מן הרחוב ולהביא עמו טומאה, והפועלים שבתוך הבד אינם יכולים לצאת ולקבל טומאה במקום אחר. לכאורה, הפירות אמורים להיות מובטחים לגמרי.
אלא שיש פרט אחד: "והיו שם כלים שהן מדרס", בתוך בית הבד הנעול היו כלים הטמאים טומאת מדרס, טומאה של דבר שזב או נידה ישבו או שכבו עליו. כלומר, הפועלים אינם יכולים לקבל שום טומאה חדשה מבחוץ, אך יש מקור טומאה ממשי העומד ממש עמם באותו חדר. ובכן, מה דינם של הזיתים?
"רבי מאיר אומר, בית הבד טמא." רבי מאיר אינו רואה מקום לאופטימיות. במהלך העבודה האנשים הללו ייגעו בהכרח באותם כלים, ומן הכלים יעברו ידיהם אל הזיתים, וזה סוף הסיפור. בית הבד וכל מה שבתוכו טמאים.
"רבי יהודה אומר, בית הבד טהור." רבי יהודה סובר להיפך. אדם שטרח וטיהר את עצמו כדי לקבל את העבודה הזו מתייחס אליה ברצינות. הוא לא ייגע בדבר טמא ויקלקל את עבודתו שלו, ואת מעמדו כפועל שאפשר לשכור אותו לפירות שצריכים להישאר בטהרה. לפיכך יש להניח שהתרחק מן הכלים.
רבי שמעון מחלק חילוק: "אם טהורין להן, בית הבד טמא; אם טמאין להן, בית הבד טהור." הכול תלוי באופן שבו הפועלים הללו עצמם מבינים את הכלים שלפניהם. אם בתפיסתם הכלים טמאים, הם יימנעו מהם באופן טבעי, ובית הבד נשאר טהור. אבל אם בתפיסתם הכלים טהורים, כלומר שאינם יודעים אחרת, יטפלו בהם בחופשיות, ובית הבד טמא. במילים אחרות, אנו מודדים את ההיסוס שלהם, לא את ידיעתם ההלכתית.
רבי יוסי בא ומערער על עצם ההנחה שיש כאן טומאה: "וכי מפני מה טמאות?" מכוח מה נכריז בכלל שהזיתים טמאים? והוא עצמו משיב: "אלא שאין עמי הארץ בקיאין בהיסט." עמי הארץ אינם בקיאים בדיני היסט, הטומאה הנקנית מתוך הזזת כלי וטלטולו ולא מתוך נגיעה בו. פועל עשוי להתכוון בכל לבו לא לגעת בכלים הטמאים, ועם זאת ידחוק אותם מדרכו, יסלק אותם הצידה, יזיז אותם ממקום עמידתם, בלי שיש לו מושג שבכך הוא נטמא. ומכיוון שאין לסמוך עליו שיימנע ממה שאינו יודע על קיומו, אנו נאלצים להניח שנטמא, וממילא שכל מה שבבית הבד טמא כעת.
המשנה מותירה אותנו אפוא עם תמונה מפוכחת. נעילת הדלתות פתרה את בעיית הטומאה הנכנסת מבחוץ, אבל לא עשתה דבר בעניין הטומאה שכבר נמצאת בפנים, ובעניין הפער שבידיעתם של האנשים העובדים לצידה.