היום נסיים את מסכת סוכה בלימוד המשנה האחרונה שבה, ומיד לאחר מכן נפתח במשנה הראשונה של מסכת ביצה. בחלק הקודם למדנו את ההלכה שכאשר יום טוב חל בסמוך לשבת - שהסתיים ביום שישי או שהחל ביום ראשון - וכיצד חולק לחם הפנים בין כל המשמרות. משנתנו עוסקת במקרה שבו הסתיים יום טוב ביום חמישי או שהחל ביום שני, כך שנותר יום אחד של הפסק, המאפשר לכהנים לשוב לביתם ולשבות בביתם לפני כניסת יום טוב.
כשחל יום אחד של הפסק בין יום טוב לשבת:
"חל יום אחד להפסיק בינתיים" - כאשר היה יום אחד של הפסק בין השבת ליום טוב, "משמר שזמנו קבוע היה נוטל עשר חלות" - המשמר שהגיע תורו נוטל עשר מתוך שתים עשרה חלות לחם הפנים, "והמתעכב נוטל שתים" - וכהני שאר המשמרות שנזדמנו למקדש, בין שהקדימו לבוא מעט לפני יום טוב ובין שהתעכבו מעט לאחריו, חולקים ביניהם את שתי החלות הנותרות.
כל המקרים הללו - יום טוב שחל בשבת, יום טוב הסמוך לשבת, או יום טוב שיום אחד מפסיק בינו לבין השבת - אינם אלא יוצאים מן הכלל. אך מהו הכלל עצמו? כיצד חולק לחם הפנים בשבת רגילה?
חלוקת לחם הפנים בשאר ימות השנה:
"ובשאר ימות השנה הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש" - בכל שאר שבתות השנה החלוקה שווה: המשמר הנכנס לעבודה בשבוע הבא נוטל שש חלות, והמשמר היוצא נוטל שש חלות.
"רבי יהודה אומר: הנכנס נוטל שבע והיוצא נוטל חמש" - לדעת רבי יהודה אין החלוקה שווה: המשמר הנכנס נוטל שבע חלות, והמשמר היוצא נוטל חמש.
מקום החלוקה בעזרה:
כל משמר היה מחלק את חלקו בין כהניו, וחלוקה זו נעשתה במקום מסוים דווקא:
"הנכנסין חולקין בצפון" - המשמר הנכנס מחלק את לחמו בצדה הצפוני של העזרה, שהוא החלק החשוב יותר, להראות שזה עתה הגיעו והם מוכנים להתחיל בעבודתם.
"והיוצאין בדרום" - המשמר היוצא, שכבר עמד לעזוב, מחלק את לחמו בצדה הדרומי של העזרה.
עונשו של משמר בילגה:
משמר אחד נענש והפסיד כמה זכויות, ובכללן הזכות לחלוק את לחם הפנים בחלקה החשוב של העזרה אף בשעה שהוא נכנס:
"בילגה לעולם חולקת בדרום" - משמר בילגה חילק את חלות לחם הפנים שלו בצד הדרומי של העזרה תמיד, אף בשעה שהיה נכנס ולא יוצא.
"וטבעתה קבועה" - הטבעת ששימשה להחזקת הבהמה בשעת השחיטה, ובכך הקלה על מלאכת השחיטה, הוברגה לקרקע ולא ניתן היה להשתמש בה, ונאלצו הכהנים לשאול טבעת ממשמר אחר.
"וחלונה סתומה" - התא שבו שמרו את סכיניהם נסתם ונסגר, ונאלצו להשתמש בתאו של משמר אחר.
טעם העונש מבואר בסיפור שמביאה הגמרא: אחת הבנות ממשמר בילגה מרדה בכלל ישראל ובעבודת המקדש, ובשעה שפלשו היוונים להיכל עלתה וטפחה בסנדלה על גבי המזבח וקראה: "זאב, זאב, אתה מכלה את ממונם של ישראל". על מעשה זה נענש המשמר כולו, שכן אמרו: מהיכן קיבלה לשון כזו? היכן למדה לדבר כך? ודאי דבר ששמעה בביתה, ומה שהילדים אומרים - מפי עוללים - מפי אביה ואמה בא.
לסיכום: במשנה האחרונה של מסכת סוכה למדנו את חלוקת לחם הפנים במקרה של יום אחד של הפסק (עשר חלות למשמר שזמנו קבוע ושתיים למתעכב), את הכלל בשאר ימות השנה (שש ושש, ולדעת רבי יהודה שבע לנכנס וחמש ליוצא), את מקום החלוקה בעזרה - הנכנסין בצפון והיוצאין בדרום, ואת שלושת עונשיו של משמר בילגה וטעמם.
בחלק הבא נפתח במשנה הראשונה של מסכת ביצה.